פרשת השבוע | ישראלי מודרני

פרשת וייקץ

בפרשת השבוע אנחנו נתקלים בחלום פרעה

חיי שרה(בראשית כג:א-כה:יח)

" וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי"

ישנם זמנים, בהם אנשים יכולים ליהנות ולהפיק תועלת מהעזרה שנעניק להם. בזמנים שכאלה, קיימת בידינו הבחירה, לראות את הבקשה שלהם כמטרד מעצבן או כהזדמנות!
בפרשת השבוע שלנו מחפש אליעזר, משרתו של אברהם, אישה עבור יצחק.
הוא יודע שהיא חייבת להיות אישה מאד מיוחדת,
כיוון שהייעוד שלה הוא להיות אמם של כל בני העם היהודי, לכן הוא מנסה למצוא מישהי,
שהמעלה העיקרית שלה היא טוב-לב ונכונות לעזור לזולת.
כאשר רבקה בוחרת להתנדב ולסחוב בעצמה כמות אדירה של מים עבורו ועבור הגמלים הצמאים שלו,
יודע אליעזר בוודאות שהוא מצא את האישה המתאימה.
אנו למדים מרבקה כיצד ביכולתנו לרומם את חיינו ואת חיי הסובבים אותנו, בעזרת השמחה האמיתית שבנתינה מכל הלב.

שבת שלום

לך לך(בראשית יב-יז)

" וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"


כל אדם נולד תחת השפעה אסטרולוגית, זרימת אנרגיות מסוימת שמשפיעה על פרטים רבים בחייו – אישיות, נסיבות, פוטנציאל. לשילוב הזה אנחנו קוראים "מזל" – מערך כוכבים מסוים. אבל, "מזל" הוא גם "גורל" – כמו שאנחנו מאחלים במלים "מזל טוב".
מזלו של האדם קבוע מראש מרגע לידתו. אבל בפרשת לך לך, מוציא האלוקים את אברם החוצה ואומר לו: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם..." האלוקים משנה את שמו לאברהם, ובאופן מטפורי מרומם אותו מעל לכוכבים, ומשנה את מערך גורלו.
מדוע היה אברהם זכאי לטיפול מיוחד כזה? באותם ימים, האמונה השלטת בעולם הייתה עבודת אלילים. אברהם ראה את השקר שברעיון הזה, ורומם את עצמו מעל לנורמות החברתיות. בתמורה להתעלות המיוחדת שלו, גמל לו האלוקים במידה כנגד מידה, ורומם אותו מעבר למערכת הטבעית – מעל לכוכבים.
הדבר קבע עיקרון נצחי – עם ישראל נמצא מעל למזל. אנחנו לא צריכים לקבל את הגורל שנקבע על ידי הכוכבים כגזירה שאינה ניתנת לשינוי. ההיסטוריה מוכיחה זאת: עם ישראל שרד את האימפריות הגדולות כמו היוונים והרומאים. אפילו בימינו, הצלחנו נגד כל הסיכויים, להקים מדינה משגשגת המוקפת באויבים.
מעבר לרמה הטבעית, לרעיון הזה יש גם השלכה רבת עוצמה על חיינו האישיים. התלמוד מספר שנגזר גורלה של בתו של רבי עקיבא למות ביום חופתה. בסעודת הנישואין, תקעה הכלה באופן סתמי את סיכת הראש שלה לתוך חור בקיר שמאחוריה – ובלא יודעין הרגה את הנחש שהתכונן להכיש אותה. אחר כך, כשנמצאה גופתו המתה של הנחש הארסי, הבינו בני המשפחה את הנס שאירע לכלה, וביקשו ממנה לשחזר את אירועי אותו היום. היא סיפרה שבאמצע מסיבת החתונה היא הבחינה בעניים שעומדים בחוץ, לקחה את המנה האישית שלה ונתנה אותה להם. גילוי נדיר של אנושיות!
אז כאן אנחנו רואים את העיקרון בפעולה: התנהגותה הבלתי-רגילה של האישה הזאת ביומה הגדול, רוממה אותה מעבר למערכת הקבועה מראש, שינתה את מזלה והצילה את חייה.
אם רק נרצה – גם אנו נוכל לעשות זאת.
אם הגעתם עד לכאן אשמח עם תענו ב"שבת שלום" (אני מעוניין לראות עד כמה גדולה התפוצה :-) )
שבת שלום

יום הכיפורים

"על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"

אלה המלים הראשונות שבהן פותח שליח-הציבור בבית-הכנסת את תפילת ליל יום- הכיפורים, לפני 'כל נדרי'. מאין צמח המשפט הזה?

וכמו"כ ויש לתמוה: דווקא שעה קדושה ונשגבה זו היא הזמן לקלוט את העבריינים?!

הימים ימי האינקוויזיציה בספרד. הנוצרים מאלצים את היהודים להתנצר - או לעלות על המוקד. רבים נאנסים לקבל עליהם את הדת הנוצרית - למראית-עין. במסתרים הם ממשיכים לשמור על דת-ישראל. כדי שלא ייתפסו ויגרמו לתפיסת חבריהם, נמנעים האנוסים מליצור קשר עם יהודים אחרים.

אך בערב יום-הכיפורים, למרות הסכנה, הם מתאספים יחד במרתפים נסתרים כדי לקבל עליהם ברוב-עם את קדושת היום ולבקש רחמים על היותם נראים כעבריינים כל השנה. ועל אותו זמן ועל אותם עבריינים מאונס, תיקנו לומר: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".

בליל יום-הכיפורים, כאשר הרחובות מתמלאים בהמונים הנוהרים לבתי-הכנסת, אין איש מעלה בדעתו שהליכה להתפלל יכולה להיות סכנת-נפשות. אולם לגבי אנוסי ספרד היתה זו מציאות-חיים. רבים מאיתנו, יוצאי ספרד, איטליה, צרפת, גרמניה, אנגליה, הולנד, בלגיה וגם מזרח אירופה, הינם צאצאיהם של אותם אנוסים, שבגינם נאמר המשפט הפותח את תפילת ליל יום-הכיפורים.

וההסבר הוא, כי ביום-הכיפורים מתגלה אצל כל יהודי עצם נקודת נפשו האלוקית, שמעבר לכל המעשים וההתנהגויות של כל ימות השנה. ביום הזה גם ה'עבריין' מרגיש שהוא יהודי, ולכן דווקא ביום הזה יש בכוחנו לכלול אף אותו.

זו גם הסיבה למה שמובא בספרי ההלכה, ש"עיצומו של יום מכפר". כלומר, יום- הכיפורים עצמו, ללא שום דבר נוסף, מכפר על החטאים. כי בשעה שמתגלה הקשר האמיתי של הנפש היהודית עם הקדוש-ברוך-הוא - אין מקום לחטאים ועוונות; בנקודה זו הכול נמחק ונמחל.

 

גמר חתימה טובה

מוטי

כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב."

התמונה השלמה
פרשת כי תבוא מדברת על הבאת ביכורי הפירות לבית המקדש בירושלים.
שם אנחנו מתוודים מתוך הכרת הטוב לאלוקים ואומרים: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה."
סליחה? ארמי ניסה להרוג את אבא שלי, סבלנו במצרים – וזה אמור להיות ביטוי של הכרת תודה?!
המפרשים מסבירים: ה'ארמי' היה לבן הרמאי, שרימה את יעקב אבינו והחליף בין רחל ללאה (יעקב התכוון לשאת את רחל לאישה, אבל תחת החופה עמדה לאה).
עכשיו, בואו נחשוב: אלמלא עולל לבן את התעלול הזה, היה יעקב נישא לרחל כפי שרצה – ויוסף היה בנם הבכור.
אחר כך, כשיעקב היה מפגין יחס מועדף כלפי יוסף בכורו, האחים האחרים לא היו מתקוממים – ויוסף לא היה נמכר לעבדות.

הנה הנקודה: אילו השתלשלו הדברים כך, יוסף לא היה הופך להיות ראש השרים במצרים, אשר שנים אחר כך עמד במקום הנכון להציל את בני יעקב – אחיו – מרעב, ובכך הציל בעצם את עם ישראל מכליה.
אז כן, למרות שלבן הארמי ניסה להרוג את אבינו, אנחנו מביעים הכרת תודה על כך שבאיזשהו אופן, הכל יצא לטובה.

כשסופגים מכה קשה, קשה לראות את התמונה השלמה ולהבין למה זה קרה. לא תמיד אנחנו יודעים למה דברים קורים. כשמתרחשים אירועים כל כך בלתי מובנים, כל שיש ביכולתנו לעשות הוא לבטוח בה' – כלומר, להאמין שכל מעשיו מכוונים לטובתנו.
זה השיעור שאנו למדים כשאנחנו מביאים את ביכורי הפירות למקדש: אנחנו מביעים הכרת תודה על כך שאיכשהו, באיזשהו אופן,

הכל לטובה.

שבת שלום
Tuesday the 11th. PointLink. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ברצוני ליתנה וישראל לך והודיעם