פרשת מטות

להורדת עלון בית הכנסת

המשך קריאה: פרשת מטות

כי תבוא

לקראת הכניסה לארץ מצווה הקב"ה את משה שביום שבו יעבור את הירדן, יקים אבנים גדולות, יסייד אותן בסיד, ויכתוב עליהן את כל דברי התורה הזאת. מייד לאחר מכן חוזר הציווי שנית, והפעם בהדגשה: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח).

אם נדייק, נשים לב שכל הפרשיה שעוסקת בכתיבת התורה על האבנים כתובה בכפילות:

(א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

כדי להדגיש את ההקבלות הדגשתי באות עבה את תיאור הזמן – בפסוק ב' נאמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן, והתורה חוזרת על כך בפסוק ד' – בעברכם את הירדן. כמו כן הדגשתי בקו תחתון  את הציווי להקים את האבנים ולצפות אותן בסיד – ציווי  שמופיע גם בפסוק ב וגם בפסוק ד. ודבר שלישי שמקביל – הציווי לכתוב את התורה על האבנים, שמופיע גם בפסוק ג וגם בפסוק ח, ואותו הדגשתי באות נוטה ובהגדלה.

למה צריך לחזור על כל דבר פעמיים? למה צריך לחזור על כל דבר פעמיים???

יש לבאר, שהתורה חוזרת על המצווה פעמיים כי באמת מדובר בשתי מצוות! מדובר כאן על שני מעמדים שונים זה מזה, למרות שהם דומים מאד: בשני המעמדים מקימים אבנים גדולות, מצפים אותן בסיד וכותבים עליהן את כל התורה. ובכל זאת עושים זאת פעמיים בשתי הזדמנויות שונות, ולמעשה גם בשני מקומות שונים!

ניתן לראות את הדבר כאשר מדייקים בהבדלים שבין שני התיאורים:

מבחינת תיאור המקום, בקבוצת הפסוקים הראשונה [פסוקים א-ג] לא נאמר איפה להקים את האבנים, ולעומת זאת בקבוצת הפסוקים השניה [ד-ח] נאמר לעשות זאת דווקא בהר עיבל. מבחינת תיאור הזמן,  בקבוצה הראשונה נאמר להקים את האבנים ביום אשר תעברו את הירדן, כלומר מיד לאחר מעבר הירדן באותו יום. בקבוצה השניה לא נאמר דווקא בו ביום – אלא באופן כללי "בעברכם את הירדן" – לאחר שתעברו, וזה לא חייב להיות מיד באותו יום.

עולות ושלמים. כל הקטע הזה שמוזכר בהרחבה בפסוקים ה-ו, פשוט איננו בקבוצת הפסוקים הראשונה.

ולבסוף – בקבוצת הפסוקים הראשונה כתוב לכתוב על האבנים את דברי התורה, ובקבוצה השניה הדגש הוא "באר היטב". חז"ל מפרשים ש"באר היטב" פירושו לכתוב את התורה בשבעים לשון! פירוש זה של חז"ל הופך את ההבדל להבדל עצום! זה אומר שבחלק הראשון מדובר על מצווה 'קלה' – לכתוב את התורה פעם אחת על אבנים, למרות שכמובן גם זה לא קל במיוחד... אבל בחלק השני אנחנו מצווים לכתוב את התורה בעצם שבעים פעם! כל פעם בשפה שונה! זה בהחלט חידוש דרמטי שנוסף במעמד השני שמתואר כאן.

למעשה באמת כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל התקיימו שני מעמדים נפרדים – האחד התרחש ביום שעברו בני ישראל את הירדן, והקימו אבנים גדולות בירדן ועוד גל של אבנים גדולות בגלגל – שם הם ישנו בלילה הראשון לאחר שעברו את הירדן. מעמד אחר מופיע בפרק ח' – בהר עיבל, ובפשטות המעמד הזה התקיים לאחר זמן, לאחר מלחמת יריחו ומלחמת העי. שם באמת מפורש שיהושע מקים מזבח ומעלה עליו עולות ושלמים [ובאמת ארכאולוגים מצאו בהר עיבל ליד שכם מזבח ענק שמתאים בפרטי פרטים להלכות הידועות לנו בתורה].

השאלה הגדולה היא בעצם למה צריך שני מעמדים נפרדים שבשניהם מקימים גל אבנים גדול, ומה פשר ההבדל בין המעמדים הללו.

נראה מדברי חז"ל, שהמעמד הראשון נועד לעם ישראל, לחזק את הקשר שלהם עם התורה ועם ארץ ישראל, לתת את התחושה החזקה שלמרות שרק עכשיו הגענו לארץ לאחר ארבעים שנה במדבר ועוד 210 שנים במצרים, הקשר הרוחני והתורני שלנו לארץ הוא חזק ויצוק כמו סלעי האבן העצומים.

מעמד שני, בהר עיבל, נועד לאומות העולם, ולכן שם כותבים את התורה 'באר היטב' – בשבעים לשון! כך אומרת הגמרא במסכת סוטה דף לה:

"כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה... ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: +דברים כ+ למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן.

גם לר' יהודה וגם לר' שמעון התורה נכתבת כדי לקרב את אומות העולם. לפי ר' שמעון באמת יש רצון עמוק שכל אומות העולם ילמדו ויחזרו בתשובה. לפי ר' יהודה יש רצון אך יש גם חשש ולכן מכסים את הכתב בסיד. לעתיד לבוא ילמדו כל אומות העולם את דבר ה' ועם ישראל יהיה אור לגויים.

מאחל ומברך שבת שלום, בתפילה שנזכה לכך במהרה

 הרב אלעזר אהרנסון, רב בית הכנסת

להורדת העלון המלא 

פרשת ניצבים וילך

פרשות ניצבים וילך שאנו קוראים השבת הן פרשות קצרות במיוחד, ולכן בדרך כלל קוראים את שתיהן יחד באותה שבת. אם נתבונן בשמות הפרשות נוכל לשים לב שהמשמעות היא ממש הפוכה: 'ניצבים' מתאר עמידה יציבה, בלתי משתנה; לעומת זאת 'וילך' מבטא הליכה, דינמיות, שינוי והתחדשות.

אך לעיתים 'וילך' מבטא דווקא דעיכה וקלקול – אמנם בפרשה שלנו משה הולך ואומר את דברי ה' לעם ישראל, אבל בסוף ספר דברים הוא גם הולך לעולם שכולו טוב... ועם ישראל נותר עם האובדן ועם החלל הריק ללא משה רבינו!

ובאמת לעיתים מרוב דינמיות, שינויים ועדכונים, הכל מתמוטט ושום דבר לא נשאר יציב.

מה יותר טוב בחיים? להיות קבוע ובלתי משתנה, או להיות דינמי וזורם? זה תלוי במה... יש דברים בחיים שלנו שחייבים להיות 'ניצבים' – קבועים, יציבים, בלתי משתנים! כך היא האמונה שלנו, כך הנאמנות של בעל לאשתו, כך המידות הטובות שלנו – אלו צריכים להיות יציבים ואיתנים. לעומת זאת יש דברים שעדיף לנו שנוכל להיות דינמיים ולשנות אותם: לא רק דברים רעים, אלא פשוט יש דברים שמשתנים עם הזמן וטוב למי שיכול להשתנות ולהתרגל למציאות המשתנה.

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, נעיין ונגלה שגם המילה 'שנה' קשורה לשתי המשמעויות האלו. מצד אחד שנה זה מלשון שינוי – השנה החדשה חייבת להיות שונה מקודמתה, טובה יותר ומועילה יותר, וגם אם אני מרגיש שהשנה האחרונה הייתה שנה מוצלחת ומעולה, שהייתה בשבילי עליית מדרגה בכל המובנים – השנה הבאה יכולה להיות מדרגה נוספת...

מצד שני, שנה היא גם מלשון שינון, שאדם שונה וחוזר ושונה ועושה את אותו דבר שוב ושוב! ובאמת מעגל השנה חוזר על עצמו ללא שינוי – שוב ושוב ראש  השנה, יום הכיפורים, סוכות, סתיו, חנוכה, חורף, ט"ו בשבט, פורים, וכו' וכו'.

החכמה היא לדעת לאזן ולמצוא את התחומים שבהם נכון להיות ניצבים, ואת התחומים שבהם נכון להיות בהליכה, בבחינת 'וילך'.

צריך לזכור שאנחנו חיים היום בעולם שמתעדכן ללא הרף – כל חצי שנה יוצא דגם חדש של סמארטפון, כל יומיים יש טרנד חדש שתופס את כולם, אם אתה לא כל הזמן עוקב אחרי החידושים אז אתה כבר לא מעודכן וכאילו לא רלבנטי.

דווקא בעולם כזה, חשוב מצד אחד לזרום עם השינויים ולהיות מסוגל להשפיע בעולם הזה עם כל העדכונים שבו, ומצד שני לשמור על יציבות בערכים החשובים, באמונה ובעוצמה הפנימית. אם לא תהיה לנו העוצמה הפנימית היציבה, אנחנו עלולים להיסחף עם כל רוח חולפת. דווקא היציבות יכולה לתת לנו את הכוח לעשות את השינוי כשזה נכון ואמיתי.

מאחל ומברך שבת שלום, בתפילה שנזכה להיות קבועים ויציבים בערכים הנצחיים, ונדע איך להתאים אותם למציאות המשתנה -

 הרב אלעזר אהרנסון, רב בית הכנסת

בכל אוות נפשך תאכל בשר

לקראת הכניסה לארץ מבארת התורה את הבדלי הדינים בין תקופת המדבר לבין הכניסה לארץ:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:  כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:  רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל".

התורה מעמידה כאן זו מול זו שתי מציאויות של שחיטת בהמות – בראשונה מדובר על קרבן עולה, שעליך להעלות אותו רק במקום אשר יבחר ה', ולא בכל מקום שתרצה; ואילו בשנייה בפשטות מדובר על שחיטת בהמת חולין, כאשר אתה מתאווה לאכול בשר, תוכל לשחוט ולאכול בכל שעריך – בכל עיר ועיר ובכל מקום שתרצה.

דין זה הוא חידוש גדול ביחס לתקופת המדבר, בה חויבו ישראל לא לשחוט בהמות כלל אלא במשכן! כל מי שרצה לאכול בשר נאסר עליו לשחוט ולאכול, אלא חייב היה להקריב קרבן שלמים, ולאכול את חלקו מהקרבן. בארץ ישראל, ניתן לשחוט ולאכול בשר תאווה בכל מקום.

הדין הזה חוזר על עצמו שוב לאחר מספר פסוקים:

"כִּי יַרְחִיב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ":

שוב הדגש הוא שבארץ ישראל יהיה מותר לך לאכול בשר ככל אוות נפשך, ולא כמו בתקופת המדבר, שבה אסור היה לאכול בשר אלא אם היית רוצה לאכול בשר זה יהיה מותר לך אך ורק אם אתה מביא קרבן שלמים למשכן ושם חלק מהקרבן הולך למזבח, חלק לכהנים, וחלק לבעלים.

מדוע חוזר על כך הפסוק פעמיים? רש"י מביא את המדרש, שלומד מכך שגם בהמות שייחדו אותן להיות קרבן, ואחר כך נפל בהן מום, אפשר לפדות אותן ולאכול אותן בכל מקום בארץ ישראל.

על כל פנים, מדוע ההבדל הזה בין המדבר לבין ארץ ישראל? מדוע בתקופת המדבר אסור לאכול בשר אלא אם כן מביאים אותו קרבן לה'?

בעומק הדברים, זה קשור לאופייה ולקדושתה של ארץ ישראל. אכילת הבשר מתוארת כדבר של תאווה – הפסוק פותח "כי תאווה נפשך", ולאחר מכן מוסיף עוד פעמיים "בכל אוות נפשך". התאווה היא לכאורה דבר שלילי – וכי זה דבר טוב שאדם ילך אחר תאוותיו ויעשה מה שמתחשק לו? במדבר, אם מתחשק לך לאכול בשר, אתה צריך להפוך את החשק הזה לדבר קדוש! כיצד? תביא קרבן למשכן, כל הקרבן הופך להיות קדש, ואתה יכול לאכול מבשר קרבן השלמים – אך לא בכל מקום! קרבן שלמים הוא קדשים קלים, שבתקופת המדבר היה מותר לאכול אותם רק באיזור 'מחנה לויה' כלומר באיזור המגורים של הלויים, ואסור היה לך להוציא את הבשר לאכול אותו באיזור של השבט שלך [לאחר בנין המקדש הותרו קדשים 

קלים לאכול בכל ירושלים העתיקה]. כלומר – במדבר הדרך היחידה להפוך את התאווה שלך לדבר חיובי היא להפוך את הבשר לקדוש ולאכול אותו במקום קדוש.

ארץ ישראל כולה מקום קדוש. כל אכילה, אפילו אכילה של חולין, היא חלק מחיי הקדש של עם ישראל בארץ ישראל. אין צורך להביא את הבהמה לבית המקדש כדי להפוך אותה לקודש. גם אם אתה עושה על האש עם החבר'ה בחולון – זו יכולה להיות אכילה של קודש, כי היא חלק מחיי עם ישראל במקומו המתוקן לו. לכן בארץ ישראל מותר לאכול 'בשר תאווה' גם בלי להפוך אותו לקרבן. הדברים קשורים למה שכתבנו בשבת שעברה, על הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש', שמלמד על כוחה של ארץ ישראל להפוך גם דברים של חולין לקדושה ולעבודת ה'.

לצפייה בעלון המלא

אשת יפת תואר

דין אשת יפת תואר הפותח את פרשת השבוע שלנו, נראה במבט ראשון מאד משונה ומוזר ואפילו לא מוסרי:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה".

האם זו ההדרכה המוסרית של התורה? שצבא כובש יכול לקחת נשים ולאנוס אותן?

נבאר את הדבר בשני רבדים.

רובד אחד הוא רובד הפשט – אמנם כיום זה נראה לנו מאד לא מוסרי, שחייל במלחמה הולך ואונס אשה, אך בזמן התורה, דברי התורה היו נחשבים מאד מוסריים – לעומת אומות אחרות שהיו רוצחים מתעללים ואונסים ללא גבול, התורה מגבילה את האדם ומתירה לו רק דברים מאד מסויימים. כך מביא הרמב"ם את הלכות אשת יפת תואר בהלכות מלכים פרק ח (הלכות ב-ג):

"וכן בועל אשה בגיותה [=עוד כאשר היא גויה ועוד לא התגיירה] אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה. וחשקת בה - ולא בחברתה שלא יבעול שתים, ולקחת לך לאשה - שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו, ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואח"כ יבעול.

הרמב"ם [בשם חז"ל] מביא כמה הגבלות לדין אשת יפת תואר: ראשית, מי שבא על אשת יפת תואר במלחמה מתחייב לקחת אותה לביתו לחודש ימים לפחות ואז להחליט אם לשאת אותה לאשה או לא. יכול אדם להתפתות ליצרו ולרצות לקחת לו גויה במלחמה, אבל אם הוא צריך גם להביא אותה הביתה לחודש – לאשתו, לילדים, להורים שלו – אז הוא יחשוב פעמיים ויותר... שנית, מותר לו לבוא עליה רק פעם אחת, ואז היא אסורה לו עד לאחר שתהיה חודש בביתו והוא יחליט להתחתן איתה. לא מדובר על השתעבדות מוחלטת ליצר. הגבלה שלישית, שבמהלך המלחמה מותר לקחת רק אשת יפת תואר אחת ולא יותר. הגבלה רביעית, שגם במלחמה מותר לו לבוא עליה רק אם הוא מכניס אותה לבית ובא עליה בצניעות ולא בפרהסיה.

הגבלות רבות אלו מונעות למעשה כמעט לחלוטין אונס בעת המלחמה. אמנם זה לא מונע לחלוטין, אבל זו בכל זאת הנהגה מוסרית לאין ערוך מזו של אומות העולם.

אם כן, ברובד הפשט אנו לומדים מכאן שגם כיום עלינו להיות מוסריים גם בשדה הקרב – זה לא אומר לא להילחם, זה לא אומר לא להכריע את האויבים שלנו – אבל זה אומר למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים וכדומה.

בכל זאת נשארת השאלה מדוע התורה לא אוסרת בכלל על אשת יפת תואר? למה בכלל לפתוח את הפתח, ולו הקטן ביותר?

רבנו חיים בן עטר, בפירוש אור החיים הקדוש, מבאר 

את הדברים ברובד פנימי ונסתר:

יש נשמות ישראליות שהקב"ה ערבב אותן בין העמים ונתן נשמה קדושה ישראלית בגוף של גוי. אלו הם גרי הצדק – גויים שנולדו מראש עם נשמה ישראלית, ולכן זה לא פלא שבמהלך חייהם הם מרגישים פתאום משיכה להתקרב ליהדות ולהתגייר.

ההיתר של אשת יפת תואר, אומר אור החיים הקדוש, נועד לנשמות מיוחדות אלו. צריך לזכור, שחיילי ישראל היו יוצאים למלחמה בקדושה ובטהרה – "והיה מחניך קדוש". מי שהיה ירא מעבירות שבידו היה חוזר לביתו ולא יוצא למלחמה, כלומר שחיילי ישראל היו מהאנשים הצדיקים ויראי ה' בעם ישראל. לא זו בלבד, אלא שבאופן טבעי כאשר אדם נמצא בסכנת חיים, הוא קרוב לקב"ה בכל ליבו ומתפלל אליו מעומק נפשו ותודעתו. לכן קשה להבין שדווקא ברגעים גדולים אלו יתעורר יצרו של החייל דווקא לגויה שהוא פוגש בשבי. לכן אומר אור החיים הקדוש, שאם מתעוררת פתאום בליבו של החייל תאווה  דווקא לאותה אשה באמצע המלחמה, ייתכן שזו משיכה בין הנשמות – ייתכן שנשמתה של אותה אשה היא נשמה ישראלית וזו הדרך לגייר אותה ולהביא אותה לעם ישראל. מובן שזה דבר נדיר, מובן שזה רק כאשר החייל מרגיש שזה באמת לשם שמים, אך זו הסיבה שיש לכך בכלל היתר.

אנו לומדים מכך שגם דין שנראה לא מוסרי, במבט שני ניתן לראות את המוסריות שבו גם ברובד הפשט וגם ברובד הסוד.

להורדת העלון המלא 

ארץ זבת חלב ודבש

שבחים רבים נאמרו על ארץ ישראל בפרשת השבוע,
ואולי המפורסם מכולם הוא 'ארץ זבת חלב ודבש'. הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שארץ ישראל כל כך שופעת אוצרות חקלאיים, עד כדי כך שהבהמות שאוכלות את תבואת הארץ נוטפות חלב, וכן גם הדבש מהפירות מטפטף על הארץ מרוב שפע.

כך הגמרא מפרשת את הפסוק, במסכת כתובות דף קיא עמוד ב:

"רמי בר יחזקאל איקלע [=נקלע, כלומר הגיע] לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי [=ראה את אותן עיזים] דקאכלן תותי תאיני [=שאוכלות תחת התאנים, כלומר: תחת עצי התאנה העיזים היו מלחכות עשב], וקנטיף דובשא מתאיני [=והיה נוטף דבש מהתאנים מרוב מתיקותן ועסיסיותן] וחלבא טייף מנייהו [=וחלב היה נוטף מהן, כלומר מרוב שהעיזים היו מבורכות ושבעות היה החלב נוטף מהן] ומיערב בהדי הדדי [=ומתערב יחד עם הדבש], אמר [רמי בר יחזקאל]: היינו זבת חלב ודבש".

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל נהג להסביר, שמעבר לפשט על השפע העצום של ארץ ישראל, יש כאן עומק נוסף: הדבש והחלב הם שני דברים שבאים מהטומאה והופכים לטהורים. בדרך כלל יש עיקרון חד משמעי, שהיוצא מן הטהור טהור, והיוצא מן הטמא טמא. כלומר – כל דבר שיוצא מבעל חיים טמא הוא עצמו טמא ואסור באכילה. לדוגמא – חלב של פרה מותר בשתיה, כיוון שהפרה עצמה היא בעל חיים טהור. אבל לעומת זאת חלב של כלבה או חלב של לביאה אסור בשתיה מכיוון שהכלבה והלביאה עצמן אסורות באכילה.

הדבש והחלב הם לכאורה יוצאי דופן: הדבש בא מהדבורה, הלוקחת את הצוף מהפרחים, נושאת אותו בתוך גופה ואחר כך פולטת אותו בתור דבש. הדבורה עצמה היא בעל חיים אסור באכילה, ובכל זאת הדבש היוצא ממנה טהור ומותר באכילה.

לא זו בלבד: שאלה מעניינת שאלו את ר' אברהם אבן עזרא – היום אמנם זה לא קורה כמובן, אך בזמנם פעמים רבות בתוך הדבש היו נשארות רגליים וכנפיים של דבורים, שהיו מייצרות את הדבש ורגליהם וכנפיהם היו נדבקות לדבש... אם כן, שאלו את ר' אברהם אבן עזרא, האם מותר לאכול מן הדבש, הרי מעורבים בו חלקים של דבורים – ודבורה היא כמובן בעל חיים אסור באכילה!

ר' אברהם אבן עזרא ענה להם במשפט מיוחד:

"פרשנו, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף!"

כלומר: כבר ביארנו ופירשנו, שהדבורה הרעבתנית שהגיעה לדבש והשאירה בו רגל או כנף – כאילו נתבערה ונשרפה ובטלה לגמרי, והדבש מותר באכילה אפילו אם יש בו חלקי דבורים! שוב – הדבש הופך טמא לטהור!

והמיוחד במשפט הזה הוא שאפשר לקרוא אותו גם ישר והפוך, וגם בארבע דרכים שונות בריבוע קסם:

פ

ר

ש

נ

ו

ר

ע

ב

ת

נ

ש

ב

ד

ב

ש

נ

ת

ב

ע

ר

ו

נ

ש

ר

פ

 

שימו לב שאפשר לקרוא קדימה ואחורה, למעלה ולמטה! גאונות...

על החלב אומרים חז"ל "דם נעכר ונעשה חלב", כלומר שהחלב של הפרה או של הכבשה שאנחנו שותים מיוצר מהדם – שכמובן אסור לטעום ממנו, ובכל זאת החלב עצמו מותר באכילה. אם כן, גם הדבש וגם החלב באים מן הטומאה, מדברים שאסורים באכילה, והופכים להיות מותרים.

ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש – ארץ שיש בה יכולת להפוך גם את הטמא לטהור: התפיסה הרגילה היא שקדושה מצויה רק בתורה, במצוות, בבית הכנסת וכדומה. לעומת הדברים המקודשים בחיים יש מציאות של חולין – העבודה שכל אחד מאיתנו מתפרנס ממנה, הבית שבו אנחנו גרים, האוכל שאותו אנחנו אוכלים – כל אלו הם חולין ואין בהם קודש. או לפחות, כך נראה במבט ראשון. המעלה המיוחדת של ארץ ישראל היא היכולת לקדש גם את עולם החולין! לראות את החשיבות והקדושה גם בדברים חומריים ושקשורים לכאורה לעולם החולין. להבין שגם פרנסה היא דבר בעל ערך רוחני ויהודי, גם זוגיות פשוטה – זכו שכינה ביניהם, גם בית שיהודי בונה בארץ ישראל זה יישוב ארץ ישראל, וגם אומנות וספרות חשובים כדי לעדן את הנפש ולבטא את כוחותיה.

לא כל דבר הוא קדוש. יש גם דברים פסולים, דברים שאסורים על פי התורה, יש גם דברים שגם אם הם לא אסורים על פי התורה, ובכל זאת הם בזבוז זמן מוחלט שאינו עולה בקנה אחד עם רוח ההלכה  ורצון ה'. אבל בכל תחום – אומנות, מוזיקה, ספרות, הנדסה, הייטק, עריכת דין, פסיכולוגיה, ועוד ועוד – ניתן להוציא טהור מטמא, או במילים אחרות למצוא את הקודש ואת רצון ה' בכל הפינות הנסתרות ביותר בעולם החומרי.

להורדת העלון המלא 

Friday the 19th. PointLink. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ברצוני ליתנה וישראל לך והודיעם