ספר חשמונאים ב

נכתב על ידי רונן שמואל הלוי
פרק א [חנוכת המזבח] (א) היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים שלום וישע רב!
(ב) ה' אלוהים יברך אתכם, ויזכור לכם את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב. (ג) ויתן לכם לב שלם ליראה אותו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. (ד) יפתח ה' לבבכם להגות בתורתו ולשמור מצוותיו, ויתן לכם ברכה ושלום. (ה) לו ישמע ה' את תפילתכם וירחם עליכם, ומכל צרה יפלט נפשכם. (ו) זאת תפילתנו בעדכם כל הימים.
(ז) בשנת תשע ושישים ומאה, עת מלך מלך דימטריוס, כתבנו לכם את כל הצרות אשר עברו על נפשנו, בבגוד ישוע ועדתו בארץ הקדושה ויפשעו בממלכות יהודה. (ח) ויציתו את שער החצר באש וישפכו דם נקי בארץ. (ט) ונתפלל את ה' אלוהינו ויקשב לקולנו, ונקרב לו קורבן וסולת למנחה, נעלה נרות וניתן את לחם הפנים על שולחן ה'. (י) ושאלנו מכם לחוג עמנו את חנוכת המזבח בירח כסלו.
(יא) ויהי בשנת מאה שמונים ושמונה, וישובו ויכתבו להם את הדברים האלה.
(יב) אנשי יהודה וירושלים והזקנים, לאריסטובלוס אומֵן המלך תלמי ממטה הכוהנים המשוחים, וליהודים אשר במצרים, שלום וישע.
(יג) הננו מברכים את ה' אלוהינו אשר הציל את נפשנו מצרה גדולה להתייצב לפני מלך אדיר ונורא. (יד) כי הוריש ה' את אויבינו מעירנו הקדושה, ויפיצם בגבולי ארץ פרס. (טו) והמלך עם חילו הגדול והעצום נהרגו בבית נאניה בעקבות כוהניה. (טז) כי בבואו אנטיוכוס עם להקת מרעיו אל בית נאניה, ויתלוצץ לקחת אותה לו לאשה, למען החזיק באוצרותיה כמוהר. (יז) ויהי כאשר הביאו כוהני נאניה את האוצר, והמלך ואנשיו הלכו אל הבית פנימה לראותו, ויסגרו הכוהנים את דלתי הבית מאחריהם. (יח) ויפתחו דלת נסתרה, ויסקלו אותו וכל אשר עמו באבנים וימותו. (יט) ויכרתו את ראשם ויגזרו אתם לגזרים, וישליכום החוצה. (כ) הודות והלל לה' כי הכרית את הרשעים מן הארץ ואינם.
(כא) ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. (כב) וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים. (כג) כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה. (כד) ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. (כה) ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. (כו) אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. (כז) ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. (כח) אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב.
(כט) ויפלו הכוהנים וכל העם וישתחוו, עד כי אוּכל הקורבן. (ל) ויתפלל יונתן אל ה', ונחמיה וכל העם ענו אחריו ויאמרו.
(לא) ה' אלוקים יוצר ובורא הכל, עזוז ונורא צדיק ורחום, אתה לבדך מלכינו ומושיענו. (לב) ה' הצדיק הפותח ידו הרחבה לכל חי, אלוקי האלוקים ואדון העולם, הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו, אתה בחרת באבותינו וקידשת אותם לעבודתך. (לג) רצה נא את הקורבן הזה בעד עמך ישראל, ושמר את נחלתך וברכה. (לד) קבץ את פזורי עמך ופדה אותם מיד הגויים, פקח עינך וראה את חרפתם, כי תועבת כל אדם המה, למען ידעו הגויים כי אתה ה' אלוהינו. (לה) שפוך חמתך על צוררי עמך, אשר בשרירות לבם השפילונו עד ארץ. (לו) תביאנו ותטענו בהר נחלתך, כאשר אמר משה עבדך.
(לז) ככלותם להתחנן, וישירו הכוהנים בהלל והודות לה'. (לח) ויהי כי אוכל הקורבן, ויצו נחמיה לצקת את המים הנותרים על הרצפה, ותלהט להבה ותבלע אותה האש מעל המזבח. (לט) ויוגד למלך פרס כי מים נמצאו במקום אשר טמנו כוהני הגולה את האש, ויבעירו אש בקורבן אשר הקריב נחמיה, וידרוש ויחקור לדעת אם כן הוא. (מ) וימצא כי אמת ונכון הדבר, ויקדש את המקום ויגדור אותו גדר, ויתן מתנות יקרות לכל אשר מצאו חן בעניו. (מא) ויקרא נחמיה את שם המקום ההוא הפטר, לאמור קודש הוא. ואחרים קראו לו נפטר.

פרק ב [דברי ירמיהו על שמירת האש]
(א) וגם נמצא כתוב בספרים, כי ירמיהו הנביא ציוה לגולים לקחת את האש ולטמנה כאשר אמרנו. (ב) גם נתן להם את ספר תורת ה' לבל ישכחוה, ולבבם לא יפתה לסור מן הדרך, בראותם את פסילי זהב וכסף בגאון תפארתם. (ג) וישנן להם דברים רבים ונכוחים, לבל תמוש תורת ה' מלבבם. (ד) וגם זאת נמצא כתוב, כי הגיד להם על פי ה', לשאת אתם את אוהל מועד ואת הארון.

(ה) ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת, ויסתום את פיה. (ו) ומקצת האנשים אשר הלכו אתו בקשו לעשות להם אות, וילאו למצוא את המערה. (ז) וישמע ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ ה' את עמו ונתן להם רחמים. (ח) אז יגלה ה' את המקום, וכבוד ה' יופיע בענן, כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה' לקדשו. (ט) ויספר להם ירמיהו את חכמת שלמה ואת הקורבנות אשר הקריב עת חנוכת המזבח, ככלותו להקים את מקדש ה'. (י) וכאשר התפלל משה, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, כן נענה גם שלמה בתפילתו. (יא) כי אש ירדה מן השמיים ותאכל את העולה ואת הזבחים. (יב) וכאשר דרש דרש משה את שעיר החטאת והנה שורף ולא אכל ממנו איש, כן עשה שלמה בהקריבו את קורבנותיו לה' שמונת ימים.

[איסוף ספרי התולדות]
(יג) כל הדברים האלה נמצאו בדברי הימים הנכתבים בימי נחמיה. (יד) וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד והמלכים והנביאים, ואת אשר כתבו בדבר הקורבנות ויאספם לאסיפה. (טו) כן עשה גם יהודה, כי אסוף אסף את הספרים אשר נפוצו והתפזרו בסערת המלחמה בארץ. (טז) והם למשמרת בידינו, ואם נכספתם להם, שלחו נא אלינו ושלחנום לכם.
(יז) ועתה כתבנו לכם את כל הדברים האלה, למען תחוגו עמנו את החג הזה כאשר יאות לכם. (יח) והננו מייחלים לה' אלוהינו אשר פדה את עמו, והשיב לנו את נחלתנו ואת הממלכה ואת עבודת הכהונה כאשר הבטיחנו בתורתו הקדושה. (יט) כן ירחם עלינו ויקבץ נידחנו מתחת כל השמיים, להביא אותם אל ארץ קודשינו, כאשר החל לחלץ אותנו ממצוקותינו ויטהר את בית מקדשו.

(כ) ואת מעשי יהודה המכבי ואחיו ואת טהרת המקדש מטומאתו, ואת חנוכת הבית ואת מלחמות אנטיוכוס המפואר ובנו אאופטר. (כא) ואותות השמיים אשר ראו האצילים והמקנאים לעדת ישראל. (כב) איכה גדודי מצער הניסו חיל גדול מן הגויים, וירדפו אחריהם ויבזו את ארצם. (כג) ואת פדות קריתנו הקדושה ואת בנין הבית המפואר על פני כל הארץ. (כד) וכאשר הוקמו בחסד ה' עלינו כל חוקותיו ומשפטיו אשר כמעט הופרו בארץ.

[על כתיבת הספר]
(כה) את כל הדברים האלה אשר כתבם ישוע הקריני על ספרים חמישה, ניסיתי לכלכל בדברים מעטים ולהעלותם על ספר אחד. (כו) כי בראותי את מספר המעשים כי בלול, וכבדו הדברים על הקורא כי רבו. (כז) חשבתי לספרם כמשפטם, לבעבור ירוץ הקורא בהם, ויקל עליו להבינם ולשומרם בלבו. (כח) ידעתי גם ידעתי, כי בצאתי לקצר רבה וכבדה המלאכה עלי, וזעת אפים ולילות עמל הכינותי לי. (כט) אולם כי יעשה איש משתה, גם עליו תיכבד העבודה להשלים חפצי כל קרואיו. (ל) לכן לא יראתי להעמיס את העבודה על שכמי, להועיל לכל אשר יחפוץ בה. (לא) ועזבתי את המעשים האחדים במתכונתם לסופר הראשון, ורק לקצר הדברים עמלתי. (לב) וכאשר יעשה החרש, בבנותו בית ידאג וישכיל על יסודי הבית ותכונותיו, ויעזוב הטיבו ויפותו לאיש אחר, כן עשיתי אף אני. (לג) כי דרך כל סופרי הקורות, לדרוש ולחקור לכל עניין ומעשה, לכלכל הדברים כמשפט ולהשתרע כחפצם. (לד) אך למקצר ניתן חוק לערוך את עצם הקורות, ולהציגם לפני הקורא בדרך קצרה.
(לה) ואחרי הקדמתי זאת אפנה את לבי לדברי הימים, למען לא יגדל מפתח הספר מתוכן דבריו.

פרק ג [מפלתו של היליודרוס]
(א) ויהי בהיות שלום בקריה הקדושה, וחוקי ה' נשמרים ונעשים, כי לבב חוניו שלם עם ה' אלוהיו ושנא לכל פעלי עוול. (ב) ויתאמצו גם המלכים מסביב להיטיב עם העיר ולכבדה, וישלחו מתנות יקרות אל היכל ה'. (ג) וגם סליקוס מלך אסיא הוציא כסף מבית אוצרו, לקנות קורבנות להקריבם בבית ה'. (ד) ובימים ההם היה שומר הבית בירושלים ושמו שמעון למטה בנימין, והוא שונא לכהן הגדול, יען כי חשך אותו מעשות כל רע בירושלים. (ה) ויהי כי ירא מפניו, וילך אל אפלוניוס בן תרשי נציב ארם וצור, ויאמר לו.
(ו) הנה אוצר הבית מלא כסף וזהב, אשר לא יספר מרוב, ורב מידי העבודה לקורבנות הבית, ולמלך שווה לקחתו.
(ז) ויהי בבוא אפלוניוס אל המלך, ויגד לו את דבר הכסף, ויפקד המלך את היליודורוס אשר על כל מלאכת העבודה ללכת ירושלימה ולהביא לו את הכסף. (ח) וימהר היליודרוס וילך כאיש עובר לתומו בארץ ארם וצור, ומחשבתו הייתה לעשות את מצוות המלך.
(ט) ויהי בבואו ירושלימה, והכהן הגדול יצא לקראתו לשאול לשלומו, ויגד לו היליודרוס את אשר הוגד למלך על דבר הכסף, וישאלהו האמת הדבר אם לא. (י) ויענהו הכהן ויאמר: הנה הכסף הופקד לפיקדון איתנו, והוא למחיית אלמנות ויתומים. (יא) ומקצתו לטוביה בן הורקנוס, איש ישר ותמים, וכל אשר הגיד לך שמעון הבליעל שקר ומרמה הוא. (יב) כי לא ימצא באוצר הבית, בלתי ארבע מאות כיכר כסף ומאתיים כיכרי זהב. (יג) ומי יערוב את ליבו לשלוח בו יד ולעשוק אותם, אשר הפקידו את רכושם למשמרת במקדש ה' הנכבד והנורא על פני כל הארץ. (יד) ויאמר היליודרוס חלילה לי לעבור את מצות המלך, הלא הוא ציוני להביא לו את הכסף, ומאמרו אין להשיב.

[היליודרוס ניגף בידי סוס פלאי]
(טו) ויהי כאשר בא ליום מועד אל ההיכל לראות את האוצר ולקחתו, ותהום כל העיר ותיבהל. (טז) הכוהנים נפלו על פניהם לפני מזבח ה' בבגדי השרת אשר עליהם, ויתחננו אל ה' אשר הזהירם לבל ימעלו בקודש ולשמור את אשר הופקד על ידם. (יז) וכל רואי פני הכהן הגדול נהפך לבבם בקרבם, כי ראה כל איש ברוע פניו כי נשבר ונדכה לבבו. (יח) כי נבהלו כל עצמותיו ומראה פניו ענתה בו כי נפשו מרה לו מאוד. (יט) האנשים עזבו את בתיהם ויקהלו לצעוק אל ה' בצר להם, כי ראו את בית ה' נכון לשרקה ולחרפת הגויים. (כ) הנשים חגורות שק נעו ברחובות, והעלמות אשר לא שזפתן עין התאספו אלה על פתחי ביתן ועל החומות, ואלה מציצות מין החלונות. (כא) וכולם פרשו את כפם השמיימה ויתחננו אל ה'. (כב) וימס לבב כל איש בראותו את חרדת העם וזלעפת הכהן הגדול בשוועו אל ה' לתשועה. (כג) ויהי בהתחננם אל ה' להגן על הון האנשים אשר הניחו למשמרת בקודש, והיליודרוס עומד עם אנשיו לפני אוצר ההיכל לבצע את מזימתו הרעה. (כד) וירא כבוד ה' אלוהי הרוחות במחזה נורא, ותפעם רוחו ורוח האנשים אשר באו עימו, ותהי מחיתת אלוהים עליהם. (כה) כי ראו סוס חבוש בפארו, ורוכב איום ונורא לבוש שריון זהב על גבו, והסוס רץ בכל כוחו לקראת היליודרוס וייגפהו בשתי פרסות רגליו. (כו) ושני בחורי חמד לבושי הוד והדר עומדים על שתי צלעותיו, ויכו אותו הכה ופצוע. (כז) ויפול ארצה ויתעלף, ותכהינה עיניו מראות, ויקחוהו ויושיבהו על הכסא ויישאהו החוצה.

(כח) ויראו את האיש אשר בא ברוב עבדיו ושוטריו אל אוצר ה' חדל וחלש, כל תוקפו וגבורתו כלו כעשן. (כט) כי נגעה בו יד ה', ויהי כאילם לא יפתח פיו, ואין תקווה ואין עוזר לו. (ל) ויהללו כל העם את ה' כי נתן כבוד למקדשו, וימלא בית ה' קול ששון ושמחה תחת קול מספד ונהי, כי עשה ה' מופת לעיניהם.
(לא) ויבואו רעי היליודרוס אל חוניו הכהן ויבקשו ממנו לחלות את פני ה' בעד נפש אדוניהם, כי חלה למות. (לב) וישמע הכהן לקולם, כי אמר פן יאשימנו המלך לאמור היהודים שלחו ידם בהיליודורוס, ויקרב מנחה בעדו. (לג) ויהי בהתחננו, וייראו שני הבחורים שנית בלבושיהם אל היליודורוס ויאמרו לו, תן כבוד לכהן וברכהו, כי בגללו הותירך ה' לחיים. (לד) ועתה קום וספר בגויים את כבוד אלוהינו, כי יד ה' מן השמיים נגעה בך לייסרך. (לה) עודם מדברים ואינם, כי נעלמו.
(לו) ויקרב היליודורורס קורבן לה', ויידר לו נדר בעבור החיותו, ויברך את חוניו, ויקח את חילו וישב אל המלך. (לז) ויספר לכל העם את מופתי ה' הגדול אשר ראו עיניו. (לח) ויהי כי שאלהו המלך לאמור את מי אשלח עתה לקחת את האוצר בירושלים. (לט) ויענהו הילידורורס ויאמר, אם יש לך אויב, או איש אשר שואף למלכותך, אותו תשלח, כי שוב ישוב אליך מוכה ונגוע, אם אך יהיה לו לנפשו לשלל. (מ) הנה אלוהיהם השוכן בשחקים נורא הוא במקום הזה, ולא יעלים עיניו ממנו לשמרו ולהצילו, וכל אשר שולח ידו בו, בן מוות הוא. (מא) זה הדבר אשר קרה להיליודורוס ולאוצר הבית.

פרק ד [קניית הכהונה הגדולה בכסף]
(א) ושמעון אשר מעל מעל באוצר ההיכל ובארץ מולדתו, הוציא שם רע על חוניו הכוהן לאמור: (ב) על ידו נהייתה הרעה הזאת להיליודורורס, וכי גם נכספה נפשו לממשלת הארץ. (ג) וכל עמל נפשו היה אך לבקש את שלום העיר ואת שלום עמו, ולחזקם ללכת בתורת ה'. (ד) ויהי כי גדלה השנאה ביניהם, עד כי רעי שמעון החלו לשלוח יד במיודעי חוניו. (ה) וירא חוניו כי מן המריבה הזאת יצא הקצף על כל הארץ, כי גם חרה בו אף אפולוניוס נציב ארם וצור, עד החזיקו ימי שמעון, ויקם וילך אל המלך. (ו) אולם לא הלך לצעוק חמס על עמו, כי אם לטובת הארץ ויושביה. (ז) כי אמר אם לא ישית המלך את ליבו על הדבר, לא תשקוט הארץ ולא ייעצר שמעון מרשעתו.

[ישוע אחי חוניו קונה את הכהונה ובונה גמינסיום]
(ח) ויהי בעת ההיא וימת סליקוס והממלכה עברה לאנטיוכוס המפואר, ויקם ישוע אחי חוניו ויבקש את עבודת הכהונה. (ט) ויאמר אל המלך אם נתון תיתן את משמרת הכהונה על ידי, ושקלתי שלוש מאות ושישים כיכר כסף במחירה, ועוד שמונים כיכר מתרומות הארץ. (י) ומלבד זאת אוסיף לך עוד חמישים ומאה כיכר כסף, בתתך לי יד להקים בתי משחק בירושלים לחנך בתוכם את הנערים, ומשפט אחד יהיה להם וליושבי אניטיוכיא.

(יא) ויהי כאשר נתן לו המלך ככל אשר שאל, והממשלה נכונה בידו, ויניא את לבב העם ללכת בדרכי היוונים. (יב) ויפר את כל החוקים הטובים אשר נתנו להם מן המלכים לפנים על יד יוחנן אבי אפולימוס, הוא אאפולימוס אשר שולח לרומא לכרות ברית את זקניה. (יג) ויסר את חוקי ה' וישם חוקי תועבות תחתם. (יד) וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. (טו) ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה. (טז) כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתגנח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. (יז) ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים. (יח) אולם הושב להם חרפתם אל חיקם, כי השליח ה' בהם את הגויים אשר זנו אחריהם, ויהפכו להם לאויבים. (יט) כי דבר ה' לא ישוב ריקם, וגמול אדם ישלם לו, כאשר יגידו לנו הימים הבאים.

(כ) ויהי בשנה החמישית לשנות השחוק והמשחקים, התאספו בצור וגם המלך בתוכם. (כא) וילך ישוע הרשע מבחורי ישראל כדרך יושבי אנטיוכיא לצור, להתבונן על השחוק, ויתן בידם שלוש מאות דרכמונים לקנות בהם זבחים להרקולס. (כב) ויראו האנשים כי לא נכון לעשות כן, ויחדלו לקנות את הזבחים. (כג) ואף אומנם הנודר לזבחי הרקולס נדרם, קנו בהם כל צרכי אניות לארצם.

[מנלאוס קונה את הכהונה]
(כד) ויהי אחר הדברים האלה, ויהי יום קרואי מועד לתלמי פילומיטר מלך מצרים. (כה) וישלח אנטיוכוס את אפולוניוס בן מנסטי לקרואים במצרים. (כו) וירא כי כנכרי נחשב בעיני תלמי, ויפן לדרוש את שלום ארצו, וילך ליפו ומשם הלך ירושלימה, ויצא יהושע וכל העם לקראתו, ויביאהו בלפידים ובתפארת גדולה אל העיר, ואחרי כן שב עם אנשיו ארצה צור.

(כח) ויהי מקץ שלוש שנים, וישלח ישוע את מינילאוס אחי שמעון הנזכר אל המלך, למען הביא לו את הכסף ולהזכירו זיכרון דברים אשר פורשו ביניהם מקדם. (כט) וימצא מינילאוס חן בעיני המלך, כי החניף לו בחלקת שפתיו, וישג את הכהונה מידו. (ל) ויוסף לו עוד שלוש מאות כיכר כסף על הכסף אשר נתן לו ישוע, וישב ירושלימה ופקודת המלך בידו. (לא) אפס כי לא הלך בדרכי הכוהנים כי אם בדרכי העריצים, ויטרוף טרף ככפיר יער.
(לב) ויגורש ישוע ממשמרת הכהונה כאשר גרש את חוניו אחיו, וינוס בקלון אל ארץ בני עמון. (לג) ותהי הכהונה למינילאוס. (לד) אך כי לא מצאה ידו די כסף לשלם למלך כאשר דיבר, וזסטרטיס נציב עיר דוד היה נושה בו, כי כן ציוהו המלך. (לה) וישלח המלך ויקרא לשניהם ויסירם מעל כנם. (לו) ויתן את ליזמכוס לכהן תחת מינילאוס אחיו, ואת קרטיס שם לפקיד על אי קפרי תחת זסטרטיס.

[אנדרוקינוס הורג את חוניו]
(לז) ויהי בימים ההם ויקשרו יושבי תרשיש ומלותי קשר על המלך, על אשר נתנם לאתנן ביד אנטיוכית פילגשו. (לח) ויקום המלך מהר להשקיט את מרד העם, ויַשאר את אנדרוניקוס, אחד מרואי פני המלך, לפקיד אחריו. (לט) וישמע מינילאוס ויתנכל לשוב אל משמרתו, ויגנב מעדיי הזהב אשר בהיכל, ויתן אותם לאנדרוניקוס, וגם מכר מהם בצור ובערים מסביב. (מ) ויוגד הדבר לחוניו ויוכח אותו, והוא ישב בדפני עיר המקלט אשר לפני אנטיוכיא. (מא) וילך מינילאוס בסתר אל אנדרוניקוס, ויבקש ממנו להרוג את חוניו. (מב) וילך אנדרוניקוס אל מקום מושבו, ויפתהו בערמה לצאת אליו, וישבע לו לאמור, לא תיגע בך יד. וימאן לדבריו אף כי ליבו חרד ויצא. (מג) ויהי בצאתו וידקור אנדרוניקוס חרב בבטנו וימות. (מד) ויחר הדבר מאוד בעיני היהודים ובעיני הגויים, על אשר שלח ידו באיש ישר ותמים כמוהו על לא דבר. (מה) ויהי בשוב המלך מערי קיליקיא, ויתקבצו ויבואו אליו היהודים והיונים ויצעקו חמס על על אנדרוניקוס, על דבר הדם הנקי אשר שפך. (מו) ויתעצב המלך אל ליבו ויבך, כי נכמרו רחמיו על תום דרכו וענוונתו. (מז) ויחר אפו באנדרוניקוס, ויצו להסיר את אדרת הארגמן וכל בגדיו מעליו, ולהעבירו ברחובות העיר. (מח) ויהי בבואו אל המקום אשר שלח בו יד רשע בחוניו, ויפגעו בו וימות. (מט) וישב לו אלוקים את גמולו בראשו.

[ליזימכוס בוזז את ההיכל]
(נ) וגם ליזימכוס מעל מעל במקדש ה' ויבוז את ההיכל בעצת מינילאוס אחיו. (נא) ויקהלו עליו כל העדה, כי כמעט נעדר כל כלי יקר מבית אלוקים. (נב) וירא ליזימאוס את קצף העם כי הלך הלוך וגדל, וירק שלושת אלפים איש, ויפקד איש דמים זקן בא בימים לפקיד עליהם, ויחל להרים יד רשע ולקצות בעם. (נג) וירא העם, וירימו אבנים ומוטות וברזל ויפגעו בם, ורבים מילאו את חופניהם אפר, וישליכוהו בעיני אנשיו. (נד) ויפלו חללים רבים ארצה, וימיתו מהם לרוב והנשארים הניסו. (נה) ואת שודד ההיכל תפשו חי על אוצר ההיכל, ויורידהו בדם שאולה.

(נו) ואחרי כן שמו אל ליבם לעשות משפט במיניליאוס המסית, והמלך עודנו בצור. (נז) ויביאו שלושה אנשים משלוּחי הזקנים את הדבר לפניו לשפטו.
(נח) ויהי כי נלכד מינילאוס באמרי פיו, ויפתה את תלמי בן דורימון בשוחד, לבקש על נפשו מאת המלך. (נט) וילך תלמי אל המלך בחדר המקרה אשר היה שם, ויפתהו לנקותו מאשמו. (ס) וינקה המלך את מינילאוס ראש כל המכשלה הזאת, וישפוט משפט דמים את כל הצועקים על מינילאוס, גם כי נקיים היו בעיני שופטי בני כיתים. (סא) ויהרגו כל האנשים החרדים על דבר ה' ועל דבר עמו והיכלו בניקיון כפיהם. (סב) ויצר הדבר הרע הזה לכל יושבי צור, ויוציאו בנדבת ליבם כסף רב לקבור אותם בכבוד. (סג) ומינילאוס הוקם על משמרתו הראשונה, בעזרת בוצעי בצע אשר ידם הייתה אתו, וילך הלוך ורצוץ וירד את העם בפרך.

פרק ה [אנטיוכוס בוזז את אוצרות המקדש]
(א) ויהי בעת ההיא, וישוב אנטיוכוס שנית אל ארץ מצרים. (ב) ואותות ומופתים נראו בשמים ליושבי ירושלים מספר ארבעים יום. (ג) ויראו כדמות פרשים לבושי שריוני זהב נושאים חניתות, מערכה מול מערכה. (ד) והנה פוגעים איש באחיו בחניתותיהם וחוסים במגיניהם, ויש מהם שולפי חרב ושולחי חיצים, ושריונותיהם נוצצים ומפיצים נוגה כברק. (ה) ויעתירו כולם אל ה' לבעבור יהיו להם האותות האלה לטובה.

[שמועות על מות אנטיוכוס, מרד ישוע]
(ו) ובימים ההם עבר קול שקר בארץ לאמור, מת אנטיוכוס. (ז) וישמע ישוע ויזעק כאלף איש וייפול פתאום על העיר, ואחרי הכותו את שומרי החומות לכד את העיר. (ח) וינס מינילאוס אל המצודה, וישוע הרג ולא חמל ביושבי ירושלים, ויעלוץ ליבו בתחבולותיו כאיש גבר על אויביו, ולא זכר כי עשה טבח בעמו. (ט) אך לא השיגה ידו להחזיק בממשלה, כי בלכדו בשחיתותיו נס בחרפה ובוז שנית ארצה בני עמון. (י) וייאסר אחרי כן לבושתו בבית הסוהר על יד אריטה מלך ערב, ואחר הימלטו משם נע מעיר לעיר, ויהי נתעב ונאלח בעיני כל רואיו, כאיש אשר מרד באלוהיו ובארץ מולדתו ויידח מצריימה. (יא) וכאשר הוריש רבים מנחלת אבותיהם להתגורר בארץ נוכריה, כן הדביקה גם אותו הרעה בארץ נוכריה. (יב) וימת בארץ לקדימון אשר קיווה למצוא שם מרגוע לנפשו, יען כי בעלי בריתו היו מלפנים. (יג) וכאשר הפיל חללים רבים בלי למצוא קבר, וימות גם הוא כן. (יד) כי לא נקבר אל אבותיו ולא התאבל איש עליו, וגם בארץ אחרת לא מצא קבר.

[אנטיוכוס מכה את יושבי העיר ובוזז את המקדש]
(טו) ויהי כשמע המלך את הדברים האלה, ויחר אפו, כי אמר עוד מעט וכל ארץ יהודה תפשע בי. (טז) ויסע ממצרים וילכוד את ירושלים ביד חזקה. (יז) ויצו את אנשיו לאמור: הכה תכו כל אשר יפול בידכם, וגם על הממלטים את נפשם על גגות הבתים אל תחמולו. (יח) ויהרגו בלי רחמים גם נער וזקן איש ואשה, גם בחור גם בתולה, וגם על עוללים ויונקים לא חמלו. (יט) ובשלושת ימים השחיתו שמונים אלף איש, ארבעים אלף נהרגו, ומספר הנמכרים כמספר הנהרגים. (כ) וכל זה איננו שווה לו, כי גם הלך אל קודש הקודשים, והבוגד מינילאוס הלך עמו לנחותו הדרך, ויפשע בתורת ה' ובארץ מולדתו. (כא) ויחמוס אנטיוכוס בכף רשע את כל כלי הקודש, וכל אשר התנדבו המלכים לפאר את המקדש ולייפותו, את הכל גזל ביד חמס. (כב) ויתגאה ברום לבבו, באין מבין כי הפגיע ה' את חטאת העיר על יושביה כי רבה, לכן דיכא לארץ ראשה ויענה. (כג) ולולי אף ה' חרה בעמו על רוב פשעיו, כי עתה נגעה בו יד ה' כאשר נגעה בהליודורוס בלכתו על פי סליקוס לבוז את אוצר ההיכל. (כד) אפס כי לא בחר ה' בעמו בגלל העיר, כי אם בחר בעיר בגלל עמו. ובפוקדו על העם - פקד גם על הבית. (כה) וכאשר עזבו ה' ברוב אפו, כן השיבו על תפארתו במשוך עליו חסדו.

(כו) ומכסת הכסף אשר גזל אנטיוכוס מן ההיכל שמונה עשר כיכר. (כז) ויקחם ויעבירם בחיפזון אל אנטיוכיא, וידמה בגאון לבבו להפוך הים ליבשה והיבשה לים. (כט) ויפקוד על ירושלים את פוליפוס מארץ פריגיא, אשר הרע עוד מאדוניו. (ל) ועל הר גריזים הפקיד את אנדרוניקוס, ונלווה אליהם מנילאוס, אשר התנשא בחמתו על קהל ה' וירשע מכולם.

(לא) ומגודל שנאתו את היהודים שלח איש צורר ואויב, את אפלוניוס, אל ירושלים, ועשרים ושניים אלף איש עמו. (לב) ויצווהו להרוג את האנשים לפי חרב, ולמכור את הנערים ואת הנשים לעבדים ולשפחות.
(לג) ויהי בבואו ירושלימה, ויתחבא עד יום השבת, ויהי כי שבתו היהודים ממלאכתם, ויצו פתאום את אנשיו להיחלץ. (לד) ויהי כי יצא העם לראות מה זה יעשה, ויפלו עליהם בחרבות, ויעברו בתוך העיר, ויוסיפו להכות בעם מכה רבה מאוד. (לה) וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים.

פרק ו [גזירות אנטיוכוס]
(א) ויהי אחר הדברים האלה, וישלח המלך איש זקן מאנטיוכיא, ויצווהו ללחוץ את היהודים לסור מחוקות אבותיהם ולעזוב את תורת ה'. (ב) וגם לטמא את המקדש בירושלים ולכנותו בשם בית יופיס אולימפיוס, ואת הקודש על הר גריזים בשם בית יופיס קסיניוס, יען כי יושביה זרים. (ג) ויהי בהיוודע התועבה הזאת, וייצר לישראל מאוד מאוד.

(ד) והגויים זללו וסבאו בקודש, וישכבו עם נשים זונות בחצר הבית, ויביאו בתוך ההיכל כל דבר אשר לא כדת, ויקריבו כל דבר פיגול על המזבח ה'. (ה) וישכח בירושלים שבת ומועד, ולא קם עוד רוח באיש לאמור כי מזרע היהודים הוא. (ו) ויפצרו בם ביד חזקה לזבוח זבחים מידי חודש בחודש ביום הולדת המלך. (ז) ויאלצו אותם בחג הבכוס ללכת בכלולות פרחים על ראשם, לכבוד האליל כמשפט הגויים. (ח) ובעצת תלמי העבירו קול בכל ערי הגויים סביבות ירושלים לאמור: (ט) כל איש מבית ישראל ילך בחוקותינו ויזבח זבח, ואם מאן ימאן - מות יומת. (י) ותקצר נפש העם מצרה ויגון. (יא) ותמצאנה שתי נשים אשר מלו את בניהן, ויקשרו את הילדים על שדי אימותיהם, ויעבירו אותן ברחובות העיר, ואחרי כן שמטו אותן מעל החומה. (יב) ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות היער לעשות את השבת. (יג) ויוודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל שבת.

[תכלית הצרות - להעיר למוסר אוזננו]
(יד) ואני בבקשתי מכל קוראי הספר הזה לבל ישתוממו על הצרה הגדולה הזאת אשר באתנו. (טו) הן לא לכלותינו פקד ה' את הרעה עלינו, כי להעיר אוזנינו. (טז) כי תוכחת מוסר לחטאים חסד אלוהים הוא, ואת אשר יאהב ה' יוכיח. (יז) אך לא ישא לפשענו כאשר ישא לפשעי הגויים, כי עצור יעצור את רוחו עליהם, עד כי שלם עוונם ואז יכלם כרגע. (יח) אמנם לא כן עמנו, כי אם יגלה אוזננו למוסר לעוצרנו מהוסיף סרה, ועל כן לא יעיר כל חמתו. (יט) כי לא הסיר חסדו ממנו לנצח, וגם כי הניף שבט עברתו עלינו, לא יעזבנו ולא יטשנו עד עולם.
(כ) את הדברים האלה הגדתי למשמרת ולמוסר, ומעתה נשוב אל חפצינו.

[אלעזר מסרב לאכול חזיר]
(כא) איש נבון ויודע ספר היה בישראל, והוא זקן ובא בימים ויפה מראה, ושמו אלעזר. (כב) ויפתחו את פיו בחוזקה להאכילו בשר חזיר, ויקא אותו לעיניהם. (כג) כי בחרה נפשו לתת את גוו למכים ולמות ביושר לבבו, מחיות חיי תמרורים. (כד) כי זאת תורת האדם אשר יראת ה' בלבבו, עת כי יאלצהו לשקץ את נפשו. (כה) והאנשים אשר הופקדו על התועבות האלה ידעוהו מימים רבים, ויוליכו אותו במסתרים, ויאמרו לו. (כו) הנה נביא אליך בשר טהור וממנו תאכל, והיה כל רואיך יאמרו כי מבשר הקורבן אכלת, כאשר ציוה המלך. (כז) ויאמרו לו כדברים האלה למען הציל אותו ממות, כי נכמרו רחמיהם עליו באהבתם אותו.
(כח) ויען האיש כאשר יכון לשיבתו, ולדרך אשר הלך בו מנעוריו לשמור את מצוות ה'. (כט) ויאמר הורידו נא את שיבתי שאולה. (ל) כי לא יאות לישיש כמוני לכחש, ולמה יאמרו הצעירים ממני לימים, הן אלעזר בן תשעים שנה נהפך גם הוא לעובד אלילים. (לא) ולמה אתעה את עמי בכחשי, למען האריך ימי המעטים ולשימם לחרפת שיבתי. (לב) ומה בצע כי אחלץ ממות נפשי, האוכל הימלט מיד ה' אם חי אנוכי או מת. (לג) לכן הנני הולך למות בטוב לב, כאשר יאות לזקן כמוני. (לד) והייתי לאות ולמשל לכל בני עמי להערות למוות נפשם שמחים וטובי לב, על תורת ה' וחוקותיו.

(לה) ויהי ככלותו לדבר ויחלו לענותו ותיהפך אהבתם לאיבה עזה, כי אמרו איש קשה עורף הוא. (לו) ויהי בהכותם אותו מכות רצח, ויאנח ויאמר: ה' אלוהים לך נגלו כל תעלומות. (לז) אתה יודע כי יכולתי להינצל ממכאובי האנושים האלה, אך בנפש חפצה אסבלם למען שמך הגדול. ותצא רוחו וימות. (לח) ויהי במותו משל ומוסר לנער ולזקן, לאהבה את ה' וליראה אותו.

פרק ז [אשה ושבעת בניה]
(א) וגם אשה ושבעה בניה היו אסורים בבית הסוהר, ויפצר בם המלך לאכול מבשר החזיר, ויכו אותם בשוטים ובמקלות.
(ב) ויאמר אליו הבכור מה תשאל ומה תבקש ממנו, הנה תבחר מחנק נפשנו מסור מחוקות אבותינו. (ג) ויתאנף בו המלך, ויצו לשים מחבת וקלחת על האש, ויעשו כן. (ד) ויצו לכרות את לשונו ולהפשיט את עורו מעל בשרו, ולקצץ את ידיו ואת רגליו לעיני אמו ואחיו. (ה) ויהי כי היה מושחת מאיש מראהו, ויצו לתיתו בקלחת לצלותו חי. ויהי בהתאבך העשן, וירהיבו איש באחיו הבנים, וגם האם למות שמח וטוב לב. (ו) ויאמרו: ירא ה' עלינו וינחם כרוב חסדיו, כאשר שר משה עבד ה' ועל עבדיו יתנחם.
(ז) הראשון מת וייקחו את השני להתעלל בו, ואחרי הפשיטם את עורו מעל בשרו וימרטו שערות ראשו וישאלוהו לאמור: (ח) התאכל מבשר החזיר בטרם ייפרד שארך מעל עצמותיך? ויאמר לא. וייקחוהו ויענוהו כראשון. (ט) ויהי בצאת נפשו, ויאמר אל המלך: איש הדמים, הנה נפשנו בידך לקחתה, אולם אלוהינו שבשמים יעיר את רוחו עלינו, והחיינו לחיי עולמים, עקב אשר מתנו בעבור תורתו הקדושה.
(י) ויביאו גם את השלישי וילעיבו בו. (יא) ויהי כאשר שאלו ממנו את לשונו ויוציאה מפיו, וישלח את ידו ויאמר: (יב) ה' אלוהים אלה הם העצמות אשר נתת לי, ובטוב לבי הנני נותן אותם בעבור תורתך הקדושה, ולישועתך קיוויתי כי השב תשיבם לי. (יג) ויתפלא המלך ועבדיו על אומץ לבב הנער, והמכאובות כאין בעיניו.
(יד) ויהי אחרי מותו ויענו את הרביעי וייסרוהו בשוטים. (טו) עוד נשמתו באפו ויאמר: טוב לחסות בה' מבטוח באדם, כי איקץ לחיי עולם ואתה לא תיקץ.
(טז) ואחרי הביאו את החמישי ויענונו, וירא את פני אנטיוכוס ויאמר: (יז) הנה הכוח בידך להרשיע כאות נפשך, אף כי בן מוות אתה, אולם אל תאמר בלבבך כי נטש ה' את עמו. (יח) עמוד כמעט רגע ותראה את יד ה', כאשר ינגע אותך ואת ביתך.
(יט) ויקריבו גם את השישי, ויהי בטרם יצאנה נפשו למות, ויאמר: הישמר לך פן תשעה בדברי שקר.
(כ) הן כל אלה מצאונו יען כי הרשענו לה' אלוהינו, ויפליא את מכותינו. (כא) רק הסכת ושמע כי לא תמלט מיד ה' אלוהים אשר נאצת.

(כב) אכן מי לא ישתאה לאומץ לב האשה הזאת, הראויה להיות לנס עמים.
(כג) הנה ראתה שבעת בניה נשחטים לעיניה ביום אחד, ותבליג עלי יגונה בתקוותה לה'. (כד) ותאמץ את לבבם בשפת עמה ותדבר אליהם ביקר רוח, כאיש חיל לאמור: (כה) לא ידעתי דרך נוצרתם בבטני, ולא נפחתי נשמת רוח חיים באפכם, וגם עצמותיכם לא יצרתי. (כו) אולם ה' אלוהים ראש כל דבר בורא תבל ויוצר האדם, ישיב לכם בחסדו את חייכם אשר תשליכו מנגד על מצוותיו וחוקותיו.
(כז) ואנטיוכוס חשב בליבו כי הזילתהו בדבריה, כי לא הבינם, ויקח את הצעיר הנשאר מבניה וידבר על ליבו וישבע לו לאמור. (כח) אם סור תסור מחוקות אבותיך, והייתי לך לאדוני חסד ורחמים, ושמתיך לעשיר ולאדיר בארץ, ואהבתיך וכל מחסורך עלי. (כט) וירא כי לא יכול לפתותו, ויקרא לאמו ויאמר אליה: דברי נא את על לב בנך ופתי אותו, למען הצל את נפשו. (ל) ויהי כאשר כלה להלאותה בדבריו, ותען ותאמר: כן אעשה כאשר דברת. (לא) והיא אמרה כן להתל בו, ותפן אל בנה ותאמר לו בשפת עמה. (לב) שמע בני, הנה תשעה ירחים נשאתיך בבטני, ושלוש שנים הינקתיך, ובעמל ובעצב גידלתיך עד היום, ועתה לו תרחמני אך הפעם. (לג) הבט נא השמים והארץ וכל צבאם, כי כל אלה ברא אלוהים מאין, וגם את בני האדם ידיו יצרו. (לד) לכן בני, אל תירא מפני הרוצח הלזה, ומות ברצון טוב כאחיך, למען השב ישיבכם לו ה' אלוהים לעת רחמים.
(לה) עוד היא מדברת וישא הנער את קולו ויאמר: (לו) על מה תאחרו, חלילה לי משמוע בקול המלך כי דבקה נפשי בתורת ה', אשר נתן לאבותינו
ביד משה עבדו. (לז) ואתה אויב וצורר היהודים מיד ה' לא תינצל. (לח) אנחנו פשעינו סבלנו, ואם אמנם כעת אף ה' יחרה בנו וידו קשתה עלינו, עוד מעט ישוב וירחם עלינו. (לט) ואתה בן בלייעל ואיש דמים אשר אין כמוך בארץ, אל תתפאר בעוז ידך אשר הרימות על עבדי ה'. (מ) כי לא תמלט ממשפט אל עליון ונורא, אשר לא ייסתר דבר ממנו. (מא) כרגע קטן נשאו אחי את עברתך, ועתה בחסדו בצל שדי יתלוננו. (מב) אך אתה תפקד מחרון אף ה' כפי פעולתך אשר פעלת. (מג) ראה, חרפתי למות נפשי על חוקות אבותי כאשר עשו אחי לפני, וצעקתי אל ה' לחמול על עמו. (מד) והיה כי ינגע ה' אותך נגעים גדולים ונאמנים, והתוודית בפיך כי ה' הוא האלוהים לבדו ואפס זולתו. (מד) וחמת ה' השפוכה על כל בני עמי תיעצר בדמי ובדם אחי.
(מו) ויהי כשמוע המלך את דבריו ויוסף עוד לחרות אפו, ויצו לענותו קשה מאחיו, כי חרה לו מאוד על אשר התעלל בו.
(מז) וימות גם הוא כאחיו, וישם אלוהים מבטחו, וגם את אם הבנים המיתו לאחרונה.
(מח) ועתה רב לנו מקורבנות הגויים ומאכזריות קשות.

פרק ח [יהודה המכבי מצית את אש המרד]
(א) ויהודה המכבי ורעיו הלכו חרש הנה והנה בחזות, ויקראו לאוהביהם ולשארי בשרם ולכל הדבקים עוד בתורת ה', ויאספו כששת אלפי איש. (ב) ויתפללו אל ה' אלוהיהם ויאמרו:
אנא ה' הביטה בעוני עמך אשר יד כל אדם בהם, ורחם על בית קודשך אשר היה למרמס זרים. (ג) חמול נא על הקריה הנבוכה אשר התעתדה לגלים, ושמע את קול דמי ההרוגים הצועקים אליך מן האדמה. (ד) זכור את העוללים ואת היונקים אשר נשפך דמם לעינינו, ונקום את נקמת שמך הגדול אשר חרפו אויביך.
(ה) ויהודה המכבי החל להצר במצעד אנשיו לגויים מסביב, ולא יכלו לעמוד לפניו כי סר חרון אף ה' מעליהם והשיב להם חסדו. (ו) וייפול בפתע פתאום על הערים וחצריהן, ויצת אותן באש, ואת הערים הבצורות תפש לשומרן, ויינגעו האויבים לפניו וינוסו. (ז) והוא ערום יערים להתנפל עליהם לילה, ויהי קול מעשיו הלוך וגדול בקרב הארץ.
(ח) וירא פוליפוס כי גברה יד יהודה מיום ליום, ובכל אשר יפנה יצליח, ויכתוב לתלמי נציב ארם וצור לחוש לעזרתו, כי נחוץ דבר המלך מאוד. (ט) וישלח לו תלמי ממבחר ידידיו, את ניקנור בן פטרוקלי, ועשרים אלף איש מעמים שונים שלח עמו. (י) ונלווה עליו גורגיאש איש מלחמה וגיבור חיל, ויצו אותם להכחיד ולהשמיד את כל קהל ישראל.
(יא) ויאמר ניקנור בלבו, מכור אמכור כל שבויי העברים באלפים ככר, כי זה הוא פרשת הכסף אשר ישלח המלך לזקני רומא למס מימים ימימה. (יב) והרצים יצאו דחופים על פיהו, אל כל הערים אשר על שפת הים ויעבירו קול לאמור. (יג) מי האיש אשר יחפוץ לקנות תשעים יהודים בכיכר כסף ילך ויבוא, ולא עלה על לב ניקנור כי חמת ה' נגד פניו.
(יד) ויהי כשמוע יהודה את הדבר, ויאמר לאנשיו, הנה ניקנור יוצא בחיל לקראתנו. (טו) ויפוצו מעליו כל האנשים אשר היה מורך בלבבם, ולא שמו באלוהים כסלם וינוסו. (טז) והנשארים מכרו את כל אשר להם, ויתחננו אל ה' לקרוא דרור לאנשים אשר מכרם ניקנור טרם נפגשו. (יז) ויאמרו:
אם לא למעננו, למענך פעל, על הברית אשר כרת את אבותינו, ועל שמך הגדול שנקרא עליהם.

[נאום יהודה]
(יח) ויהי כאשר הזעיק יהודה את אנשיו ויהיו פקודיהם למספרם ששת אלפים איש וידבר על לבם ויאמר:
(יט) אל תגורו מפני הגויים ואל תערצו מפני המונם, היוצאים באון ובעול לקראתנו, לכן התחזקו והיו לאנשים. (כ) זכרו את החרפה אשר שמו את מקדש ה', ואת החרבה אשר עשו בקריה הקדושה ויזילוה, וכי הפרו כל חוקות אבותינו. (כא) הן המה חוסים במגינם וברוב כוחם, ואנחנו בשם ה' אלוהינו נגביר, אשר ברגע יכלה כל היוצאים לקראתנו, ומחרונו ימוטו כל מוסדי ארץ.
(כב) ויספר להם את התשועה אשר עשה ה' לאבותינו, בהכותו במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמישה אלף איש בלילה אחד. (כג) וכאשר הושיעם יד ה' מן השמים במלחמת בבל לקראת הגלתים. (כד) כי מספר היהודים היה שמונת אלפים, ונלוו אליהם ארבעת אלפים מקדונים. (כח) ואלה לא קמו ולא עמדו מפחד, והיהודים לבדם השחיתו עשרים ומאה אלף איש ארצה. (כו) כי הופיע ה' ממרום עליהם ויגברו ויעשו חיל.

[נצחון על ניקנור]
(כז) ויהי ככלותו לאמץ את רוחם בדברים האלה, ויתעוררו להשליך את נפשם מנגד על תורתאלוהיהם ועל ארץ אבותם. (כח) ויחץ את העם לארבעה ראשים, וישם את אחיו את שמעון ואת יוסף ואת יונתן לשרי צבאות בראשם, ויחלק לכל אחד אלף וחמש מאות איש. (כט) ויצו אחרי כן את אלעזר לקרוא בספר תורת ה', וישם דבר בפיהם לאמור, לה' התשועה. ויקום וילך למסע לפני הנותרים, ויפגע את ניקנור.

(ל) וה' אלוהים היה משגבם וקרן ישעם, כי הכו תשעת אלפים איש לפי חרב, ורבים מהם החלישו בפצעים והשרידים הניסו. (לא) וידלקו אחרי האנשים אשר התקבצו לקנותם לעבדים, וידביקום וייקחו את כספם. (לב) וישובו מרדוף אחריהם, כי קרוב יום השבת לבוא. (לג) ויאספו ויצברו את כל כלי המלחמה ואת השלל, ואחרי כן עשו את השבת. (לד) ויהללו וישבחו את ה' אלוהיהם אשר הושיעם ביום ההוא, ויחל לעשות חסד עימהם. (לה) ויהי ככלות השבת ויחלקו מן השלל לאלמנות וליתומים ולאביוני העם, והנותר לקחו להם ולביתם. (לו) ויעתירו כולם אל ה' אלוהים ויאמרו: חננו ה' כרוב רחמיך, והשב חסדך לעבדיך עד עולם.

[נצחונות יהודה]
(לז) וילחמו עוד מלחמות רבות את טימוטיוס ואת בכחידס, ויכו הרבה מעשרים אלף נפש לפי חרב, וילכדו את ערי המבצר אשר להם. (לח) ויחלקו את השלל למספר הנפשות ביניהם ובין העניים והאלמנות והיתומים והזקנים. (לט) ויאספו את כל הנשק ויניחום במקומות מועדים, ואת יתר המלקוח הביאו ירושלימה. (מ) ויהרגו גם את פילרכס, אשר היה עם טימוטיוס, איש דמים ונבל אשר הצר מאוד לבני ישראל.
(מא) ויהי בחגגם את יום תשועת ה' בירושלים, וימצאו את קליסטינש נחבא במלונה, ויקחוהו וישרפו אותו באש, יען אשר שרף את דלתי ההיכל, וישיבו לו כגמול ידיו. (מב) וניקנור הרשע אשר הביא אלף כנענים למכור להם את שבויי היהודים, (מג) הוא אשר הכניעו ה' לפניהם אחרי הסירו את כל עדיו מעליו, נס כאחד הריקים דרך הים לאנטוכיא, ויבוא שם אבל ונכלם בלי צבא. (מד) והוא אשר התברך בלבבו להביא את הכסף מממכר השבויים אל המלך ולשלחו לרומא, אמר: לא נוכל לעם הזה. (מה) כי אלוהיהם נלחם להם על אשר שבו ללכת בדרכיו.

פרק ט [מות אנטיוכוס]
(א) ויהי בעת ההיא, וישוב אנטיוכוס בחרפה ובוז מארץ פרס. (ב) כי בנוסעו לפרזיפוליס הבירה נשאו ללבו לבוז את בית האליל, ולתפוש את העיר. (ג) ויקומו כל יושביה להלחם בו, ויגרשוהו בלעג ובקלס מן העיר. (ד) ויהי בהיותו באחמתא, היא אקבתנא, וישמע שם את אשר קרה לניקנור ולטימוטיוס, ויחר אפו. (ה) ויאמר בלבו, נקם אנקום את חרפת מנוסתי ביהודים. ויאץ ברכבו להחיש דרכו ולנסוע יומם ולילה. (ו) כי חמת ה' רדפו עקב אמרו בלשון מדברת גדולות, בבואי ירושלימה והפכתי את העיר לקברי היהודים. (ז) ויעש ה' אלוהים אלוהי ישראל בו שפטים, וינגע אתו בנגע סתר אשר לא יוכל להירפא. (ח) כי בדברו את הדברים האלה אחזהו כאב אנוש בבטנו ובמעיו, ואין מרפא. (ט) ויושב לו גמולו אל חיקו, יען אשר הכה אחרים במכות רבות ונפלאות. (י) ואף גם בזאת לא השפיל גאונו וחמתו בערה בו כאש. (יא) ויהי בהיחפזו ללכת, וייפול מעל מרכבתו וייפרדו כל עצמותיו.
(יב) והאיש אשר נשאו רוח גאוותו אל שחקים,
וידמה בנפשו לשום לים חוקו ולשקול בפלס את ראשי ההרים,
כמעט נפל לארץ והנה הוא נשוא בכסא מוכה וחולה, ויד ה' נראתה בו לעין כל.
(יג) ויבא רקב בבטנו ובבשרו, וירום תולעים ויבאש, עד כי נלאו אנשיו נשוא.
(יד) והגבר רם עיניים ושיאו בשמים, נתעב ונאלח לנושאיו, כי עלתה צחנתו באפם.
(טו) אז שחה לעפר נפשו וישתפך עליו רוחו, וירא כי הייתה בו יד ה' וכל לבבו דווי.


[נאום החרטה של אנטיוכוס]
(טז) ויהי כי גדל באשו, עד כי נלאה נשוא, ויפתח את פיו ויאמר: (יז) אכן לא ייכון לבן אדם להידמות לאל עליון, וטוב לו להיכנע מפניו.
(יח) ויתן הנבל אל לבו להתפלל אל ה', ולא אבה ה' שמוע לקולו. (יט) וידור נדר לה', ויאמר לקרוא דרור לעיר אשר נשבע עליה להפוך אותה לקברי היהודים. (כ) ואת היהודים אשר לא יקרו בעיניו לתת להם קבר במותם, ואשר אמר עליהם לתיתם למאכל לעוף השמים ולחית הארץ, אשר נשבע לעשותם חופשים כאנשי אטינה. (כא) וישבע לפאר את היכל ה' אשר גזל מתוכו כל חמודיו, ולהוסיף עוד על כלי השרת אשר היו בו לפנים ולתת מכספו די העבודה לקורבנות הבית. (כב) וגם נשבע שבועה להתייהד ולעבור בכל ארץ הנושבה להודיע גבורות ה' תחת כל השמים. (כג) ובכל זאת לא סרו תחלואיו ממנו כי כלה ונחרצה אליו הרעה מאת ה'.

(כד) ויהי כי לא האמין עוד בחייו ויכתוב בלב נמוג ונדכה את המכתב הזה ליהודים:
(כה) אנטיוכוס המלך והשליט ליהודים הישרים שלום וחיים וברכה. (כו) אם שלום לכם ולבניכם ושלוה באוהליכם אודה את שם ה' אשר בו תוחלתי. (כז) הנה נחליתי מאוד בדרך בשובי מארץ פרס. (כח) וכאשר זכרתי את חסדכם ואת אמתכם עמדי נתתי את לבי לבקש את שלום הארץ ויושביה. (כט) וגם כי לבבי לא יאמר נואש, ושברתי לתשועת ה' להירפא מחליי זה, לא אחדל לעשות כאשר עשה אבי לפני. (ל) כי בנוסעו עם חילו לארצות העליונות, הקים מושל תחתיו לדעת מי הוא אדוני הארץ, אם יקרהו אסון, או מלחמה, והממלכה לא תהיה שובבה, כן אעשה אף אני. (לא) כי רואה אנכי את המלכים מסביב שואפים למלכותי אם תאונה לי רעה, לכן שמתי את בני אנטיוכוס למלך תחתי. (לב) כאשר בחסדכם קדמתם פניו תמיד בלכתי לארצות העליונות, וכתבתי לו את הדברים אשר תראו מתחת. (לג) ועתה הנני מבקש מידכם על כל הטוב אשר גמלתי לכולכם ולכל אחד מכם, להיות נאמנים ושלמים לי ולבני. (לד) ובטחתי בו כי הטיב ייטיב עמכם בכל נפשו ובכל מאודו וישמע לקולי.
(לה) וייתום הרוצח והמקלל אלוקים מן הארץ בכאב אנוש ונעכר, כאשר עכר והמית רבים, וימת כנכר בארץ נכריה ובהרי המדבר. (לו) ויקבור אותו פוליפוס אשר גדל אתו, ומיראתו את בן אנטיוכוס, נס אל תלמי פילומיטר מלך מצרים.

פרק י [טיהור המקדש וניצחונות יהודה]
(א) ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש. (ב) ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגויים בחוצות העיר. (ג) ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש, ויוציאו אש מן האבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים. (ד) ויקטירו ויערכו את הנרות, ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'. (ה) וככלות כל אלה נפלו על פניהם ויתחננו אל ה' אלוהים לאמור: (ו) אנא ה' שומרנו לנצח מצרה כזאת אשר באתנו. (ז) ואם חטאנו לך, יסרנו כחסדך, ואל תתננו עוד בידי זרים המחרפים את שם קודשך.

[חג החנוכה כחג הסוכות]
(ח) ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. (ט) ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. (י) ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. (יא) ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.

[אנטיוכוס אאפטר]
(יב) ויהי אחרי מות אנטיוכוס הרשע, וימלוך אנטיוכוס אאפטר בנו תחתיו.
(יג) ועתה נספר בדרך קצרה את הקורות בימיו ואת התלאות אשר מצאונו במלחמות.

(יד) ויהי בראשית ממלכתו וישם את ליזיאש נציב ארם וצור על כל מלאכת עבודת הארץ. (טו) ותלמי מקרון אשר יעץ טוב על היהודים, התאמץ להגן בעדם על כל הרע אשר נעשה להם. (טז) וירגלו רעיו בו אל המלך, ויקראו אותו בשם בוגד, על אשר לא שמר את משמרת האי קיפרי אשר הפקיד פילומיטר על ידו, ויעזבהו וילך אל אנטיוכוס אביו. (יז) וירא כי כשל כוחו בפקודת משמרתו, ויקץ בחייו, וישת מכוס התרעלה וימות.

[יהודה המכבי נגד גורגיאס]
(יח) ויושם גורגיאש לפקיד תחתיו, וישכור חיל מבני נכר וילחץ את בני ישראל. (יט) וגם יושבי אדום היו בעוכרם, ויאספו את היהודים אשר גורשו מירושלים בערי מבצר אשר להם, ויתחזקו בם להלחם בישראל. (כ) ויקרא יהודה המכבי ואנשיו אל ה' לעמוד לימינם, ויצורו על מבצרי אדום וילכדו אותם ביד חזקה. (כא) ויהרגו את כל הלוחמים אתם על החומות, ובכל מקום אשר השיגה ידם, ויכו כעשרים אלף איש לפי חרב. (כב) וימלטו מהם כתשעת אלפים אל שני מגדלים גבוהים ובצורים, וחמושים היו להתייצב לפני הצרים אותם.

[בגידת שמעון]
(כג) ויפקד יהודה פקידים את שמעון ואת יוסף ואת זכאי על אנשי הצבא, אשר חלק להם לשים המצור על המגדלים, והוא הלך למסעיו אל הערים אשר במצוק. (כד) ואנשי שמעון הוסבו במקח שוחד מן ההמון אשר במגדלים, ויקחו מהם שבעים אלף דרכמונים ויתנו להם יד להימלט. (כה) וישמע יהודה ויאסוף את ראשי הצבא וידבר אליהם לאמור: (כו) האנשים החטאים האלה מכרו את אחיהם בכסף, לתת פליטה לאויביהם וחרב בידם להרגנו.
(כז) ויצו להרוג אותם על אשר בגדו באחיהם, וייחן על המגדלים. (כח) ותצלח המלאכה בידו וילכוד אותם, ויך בהם כעשרים אלף איש לפי חרב.

[מלחמת יהודה בטימוטיוס]
(כט) וטימוטיוס אשר ניגף לפני היהודים זה ימים, אסף עם כבד ועצום מבני גבר, וגם רכב ופרשים רבים מארץ אסיא, לבוא לקחת את כל ארץ יהודה ביד חזקה. (ל) ויהי כי הקריב לבוא, ויתפלל יהודה ואנשיו אל ה' ויעלו עפר על ראשם ויחגרו שקים. (לא) ויפלו על פניהם לפני מזבח ה' ויתחננו אל ה' לאמור: (לב) ה' אלוהים עשה נא עמנו חסד כאשר דברת בתורתך הקדושה: ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך. (לג) ויהי ככלותם להתפלל, ויחגרו איש את חרבו, ויסעו קוממיות מן העיר, וילכו עד מקום חנות האויב ויתייצבו שם. (לד) וכמו השחר עלה, והנה שתי המחנות פנים אל פנים במערכה, גם כי שונות הנה בגבורתן. (לה) כי אלה שברו אל ה' אלוהיהם ובטחו בישועתו, ואלה נשענו על רוב חילם ואומץ רוחם. (לו) ויהי כי חזקה המלחמה, וירא לאויבים דמות חמשת אנשים רוכבים על סוסים בשמים, ורסן זהב בפיהם, הולכים לפני מחנה היהודים. (לז) ושנים עומדים על ירכתי יהודה ומגינים עליו בחרבותיהם מכל פגע. (לח) ויורו חצים וברקים על האויבים, עד כי אופל כיסה את פניהם, ויהם את מערכותם. (לט) ויהיו המתים ביום ההוא עשרים אלף וחמש מאות איש רגלי, ושש מאות פרשים. (מ) וטימוטיוס נס לנפשו אל מבצר יעזר אשר היה ביד כיריאש הפקיד, ויצבאו יהודה ואנשיו על המבצר ימים ארבעה. (מא) ואנשי המבצר היו בטוחים בחוזקו, ויקללו את היהודים יום יום קללות נמרצות. (מב) ויהי ביום החמישי ותבער חמת עשרים איש מאנשי יהודה על קללתם, ויעפילו לעלות על החומה, ויכו את שומרי החומה לפי חרב. (מג) וכל העם עלו אחריהם וילחמו שם, וישלחו את המגדלים באש וישרפו את המקללים. (מד) ויקצצו את הדלתות, וכל העם אצים לבוא אל המבצר, וילכדו את העיר. (מה) וימצאו את טימוטיוס נחבא בבור, ויכוהו נפש, וימיתו גם את כיריאש אחיו ואת אפלופנס. (מו) ויהי כאשר תמה המלחמה, ויהללו וישבחו את ה' אשר הגדיל לעשות עם עמו, ותעז ידם על אויביהם.

פרק יא [ברית שלום בין ליזיאש ויהודה המכבי]
(א) ויהי מקץ ימים מספר ויוגד לליזיאש את אשר נעשה, והוא היה אומן המלך ושאר בשרו, ופקודתו על כל עבודת הארץ, וימלא חמה. (ב) ויאסוף שמונים אלף איש רגלי ורכב רב ופרשים, ויצא לקראת ישראל למלחמה. (ג) ויאמר בלבו להורישם כולם מירושלים, ולתת גויים בתוכה. (ד) ולהסב אליו את תרומות ההיכל כתרומות היכלי הגויים, ולתת את עבודת הכהונה בשכר שנה. (ה) ויכולת ה' לא עלתה על ליבו, כי בסכלותו נשען על המון חילו ופרשיו, ועל שמונים שנהבים אשר איתו. (ו) ויהי בבואו אל ארץ יהודה, ויחן על בית צור, והעיר יושבת במקום צר כחמש חלקות ארץ בואכה ירושלימה. (ז) וישמע יהודה כי באה העיר במצור, ויתחננו אל ה' בקול בכי וזעקה, לשלוח מלאכו לפניהם להושיעם. (ח) ויקום הוא ראשונה, ויחגור את מותניו ויקרא לכל אשר איתו להיחלץ ולקום לתשועת אחיהם. (ט) ויצאו כולם ביד רמה מן העיר. וטרם הרחיקו ללכת, וירא אליהם איש רוכב על סוס לבן, ושריון זהב על ליבו ומנופף חרב בידו. (י) ויברכו כולם את אלוהי החסד והרחמים, וילבשו עוז להלחם בכפירי יער ובחומות ברזל, אף כי בבני אדם. (יא) ויסעו כולם בזרוע נטויה, והמלאך אשר שלח ה' לפניהם, ויפלו כלביא וכליש על אויביהם, ויחרימו עשתי עשר אלף רגלי, ואלף ושש מאות רוכבי סוסים לפי חרב, והשרידים הניסו. (יב) וכל הממלטים את נפשם היו פצועי חרב, וגם ליזיאש נס בחרפה ובקלון, ותהי לו נפשו לשלל. (יג) וליזיאש היה איש תחבולות, ויהי בראותו את מגפת עמו ואת קוצר ידו להכניע את היהודים, יען כי ה' אלוהים בעזרם, וישלח ויקרא להם לשלום.
(יד) ויאמר תהי נא אלה בינותינו והייתי לכם למליץ לפני המלך להשלים עמכם ולהיטיב אתכם. (טו) וירא יהודה כי טוב לו המנוחה וייטב הדבר בעיניו, ויאות לו המלך בכל אשר ביקש מיד ליזיאש על אודות היהודים.

(טז) וזה פתשגן הכתב אשר כתב ליזיאש ליהודים.
(יז) ליזיאש לעם יהודה שלום. (יח) יוחנן ואבשלום מלאכיכם הביאו לי את ספרכם ויבקשו ממני את הדברים אשר נקבו בתוכו. (יט) הנה הבאתי את משאלותיכם לפני המלך, והוא נשא את פניכם בכל דבר אשר יישר. (כ) ועתה אם באמת ובתמים תשמרו את הברית הזאת, היטב איטיב גם ביום מחר עמכם. (כא) וציוויתי את מלאכי אלה וגם את המלאכים אשר שלחתם אלי, להורות אתכם את הדברים האחדים אשר פרשו בינותינו והיה זה לכם שלום.
(כב) ביום העשרים וארבעה לחודש דיסקורי שנת מאה וארבעה ושמונה.
(כג) וזאת האיגרת אשר כתב המלך לליזיאש.
(כד) המלך אנטיוכוס נותן את ברכתו שלום לאחיו ליזיאש. (כה) בהיאסף אבי אל אבותיו ומושבו בין מלאכי אלוהים, נתתי את לבי לדרוש את שלום עמי לבל ייעצר איש מעבודת אלוהיו. (כו) ועתה שמעתי על היהודים לאמור, כי מאנה נפשם ללכת בחוקי היונים כאשר ציוה עליהם אבי לפני מותו, ורצונם אך לדבוק בחוקות אבותיהם. (כז) על כן חשבתי למשפט לתת שלום גם לעם הזה, וציוויתי להם את בית אלוהיהם, וימשלו בארצם כמשפטם. (כח) ועתה שלח נא את מלאכיך אליהם לכרות להם ברית שלום למען ידעון את אשר עם לבבי וישבו לבטח בארצם.
(כט) וזה משנה הכתב אשר שלח המלך ליהודים.
(ל) המלך אנטיוכוס לזקני יהודה ולכל קהל ישראל שלום.
(לא) אם שלום לכם ישמח לבי גם אני, ואני שלום. (לב) הנה שמעתי מפי מינילאוס כי כלתה נפשכם לשוב אל אחוזתכם ואל משפחותיכם. (לג) לכן הנני נותן את בריתי שלום לכל העוברים בארצי, למן היום הזה עד יום השלושים לחודש האביב. (לד) ויוכלו לאכול ולשתות כפי חוקותם ומשפטם, ולא ירע להם איש על אשר עברו את מצוותי בשגגה עד היום. (לה) ושלחתי לכם את מינילאוס למען הודיעכם את בריתי זאת והיה זה לכם שלום. (לו) בחמישה עשר יום לחודש האביב, שנת שמונה וארבעים ומאה.
(לז) וגם זקני רומא כתבו ספר ליהודים לאמור:
(לח) קווינטוס ממיוס וטיטוס מנליוס שלוחי רומא לעם יהודה שלום.
(לט) כל ההנחות אשר עשה לכם ליזיאש שאר המלך הקרוב אליו ישרו בעינינו ושמחנו בן. (מ) ועל אודות הדברים אשר אמר לכם להביא לפני המלך. (מא) מהרו ושלחו מכם אחד אלינו להודיענו את אשר בלבבכם, למען נתבונן בדבר הטוב הוא אם רע, כי נוסעים אנחנו כעת לאנטוכיא. (מב) רק אל תעצלו להשיב אותנו דבר, כי ירט מדרך לנגדנו והיה זה לכם שלום.
פרק יב [מלחמות יהודה]
(א) ויהי בשנת מאה וארבעים ושמונה, בחמישה עשר יום לחודש האביב, יום אשר הוקם בו הברית הזאת, וישב ליזיאש אל המלך, והיהודים שבו לעבוד את עבודתם בשדה.

(ב) ופקידי הארץ אשר נשארו בכל הערים מסביב והם: טימוטיוס ואפולוניוס בן גיניאש וירונימוס בן דימופון וגם ניקנור נציב אי קיפרי, לא נתנו להם מנוח, וימררו את חייהם.

[מלחמה באנשי יפו ויבנה]
(ג) וגם יושבי יפו עשו בם נבלה אשר אין כמוה, בפתותם את היהודים הדרים בתוכם לרדת עם נשיהם וטפם אל האניות אשר הכינו, להראותם כי אין איבה בינותם. (ד) וייאותו היהודים לתומם לרדת בתוכם כאשר אמרו יושבי העיר, כי לא חשבו על מרמה. (ה) ויהי בהיותם בלב ים וישקיעו אותם במצולה, וימותו כמאתיים נפש.

(ו) ויהי כשמוע יהודה את התועבה הגדולה הזאת, ויאסוף את אנשיו, ויצעקו אל ה' השופט צדק, לנקום את נקמתם. (ז) וייסעו לקראת מרצחי אחיהם, ויציתו באישון לילה את החוף אשר לעיר באש, וישרפו כל האניות, וכל הנמלטים שמה הכו לפי חרב.

(ח) וירא את העיר כי מסוגרת, ויעל מעליה ויחשוב מחשבה לשוב מהר ולהכרית כל יושביה. (ט) ויוגד לו לאמור הנה יושבי יבנה גם הם חורשים רעה על היהודים אשר בקרבם, ומזימתם לעשות כמעשה אנשי יפו. (י) וייפול גם על יושבי יבנה לילה, וישרוף את החוף ואת האניות, ונוגה לבת האש נראה בחוצות ירושלים, כרחוק ארבעים ומאתים כברות ארץ.

(יא) ויפן משם ויוסף עוד ללכת תשע כברות ארץ להלחם בטימוטיוס, ויגע גדוד ערבים בדרך ומספרם כחמשת אלפים רגלי וחמש מאות פרשים. (יב) ויתגרו בו ותהי המלחמה כבדה עד מאוד, ותחזק יד יהודה ואנשיו כי ה' נלחם להם. (יג) ויראו הערבים כי לא יכלו לו, ויקראו לו לשלום ויאמרו: (יד) הא לכם מקנת צאן ובקר, ואם טוב בעיניכם והיינו גם בעזרתכם. (טו) וירא יהודה כי בתום לב ידברו, וישלם עימהם ויתקעו כף, ויפנו איש למסעיו.

[קספין, חרקה]
(טז) ויצור יהודה אחרי כן על עיר רחבת ידים וחומות ומעברות לה מסביב, והעיר רבתי עם מעמים שונים, ושמה קספין. (יז) ואנשי העיר ההיא בטחו על חומותיה הבצורות ועל מסכנותיה המלאות בר ואוכל, ולא יראו מפני יהודה וחילו, ויחרפו ויקללו אותם. (יח) וישאו אנשי יהודה את קולם אל ה' אלוהי צבאות אשר הרעיש והפיל את חומות יריחו בימות יהושע בן נון בלי נשק ומגן. (יט) וירוצו בכל מאמצי כוחם כפראי יער על החומות, וילכדו את העיר. (כ) ויכו מכה רבה ביושביה, עד כי מי הבריכה מסביב נהפכו לדם, ורוחב הבריכה כשתי חלקות שדה.

(כא) ויסעו משם הלוך ונסוע שבע מאות וחמישים כברות ארץ, עד לבוא חרקה, והיהודים אשר בתוכה נקראו בשם טוביים. (כב) אך לא מצאו שם את טימוטיוס, כי עלה מעל העיר בלי עשות מאומה, אפס כי נתן מצב חזק בעיר בצורה הקרובה לה. (כג) ויקומו שני ראשי חיל מגדודי יהודה, דוזיטיוס וזוזיפטר, ויכו את המשמר אשר נתן טימוטיוס בתוכה לפי חרב, ומספרם כעשרת אלפים איש.

[נצחון על טימוטיוס]
(כד) ויפקוד יהודה אחרי כן את חילו ויחלקם לגדודים וייסע לקראת טימוטיוס ואנשי צבאו, ומספר פקודיהם היה מאה ועשרים אלף איש רגלי, ואלפיים וחמש מאות רוכבים על סוסים. (כח) וישמע טימוטיוס כי קרב יהודה וחילו לבוא לקראתו, וישלח את הנשים ואת הטף וכל העבודה אל עיר קרנים, כי העיר ההיא יושבת בין הרי מצור ואין מקום לחנות עליה. (כו) ויהי אך ראה ראו את פאת המחנה אשר ליהודה, והנה אימה חשכה נופלת עליהם, כי ראו מלאך ה' ניצב לקראתם הרואה כל דבר. (כז) וינוסו נבוכים על פני השדה אנה ואנה. ובחופזם נפלו איש בחרב רעהו. (כח) וירדוף יהודה בזרוע נטויה אחריהם, ויזנב בהם עד השחיתו כשלושים אלף איש. (כט) וטימוטיוס נפל בידי דוזיטיוס וזוזיפטר. ויתחנן ויבקש על נפשו ויאמר: (ל) ראו כי רבים מאבותיכם ומאחיכם בידי המה, ואם תמיתוני אתם, מי יציל את נפשם ממות. (לא) ויהי כאשר התערב לשלחם כולם לחופשי, וירפו ממנו וישלחוהו בשלום בגלל אחיהם.

(לב) ויפן יהודה משם מול קרנים והתרקטיון, ויצבא עליהם, ויך כעשרים וחמשת אלפים איש לפי חרב. (לג) אחרי כלותו שם את פניו מול מבצר עפרון, וליזיאש בתוכו עם חיל כבד ועצום מעמים שונים. (לד) והמון בחורי כוח ניצבים מחוץ לחומות להתייצב נגד הצרים, והעיר מלאה כל כלי מלחמה. (לה) ובכל זאת גברה יד היהודים עליהם וילכדו את העיר, כי קראו אל ה' אלוהי צבאות השובר בזרוע כל כוח האויב, ויפילו עשרים וחמשה אלף איש ארצה. (לו) משם עברו אל קריית השיטין, ורחוקה היא מירושלים כשש מאות כברות ארץ. (לז) ויאמרו היהודים אשר בקרבה לאמור. (לח) האנשים האלה שלמים הם אתנו, וגם עשו עמנו רק טוב בכל התלאות אשר מצאו את אחינו, וייטיב יהודה עימהם ויברך אותם. (לט) ויאמר היטבתם לעשות וכה תוסיפון. (מ) וישב את אנשיו ירושלימה לחוג את חג השבועות.

[הריגת גורגיאס]
(מא) ויהי כי עבר החג, ויקומו להלחם בגוגיאש שר צבא אדום. (מב) והוא נוסע לקראתם בשלושת אלפי איש רגלי ובארבע מאות פרשים. (מג) ויערכו איתם מלחמה ויפלו מתי מספר מאנשי יהודה.

(מד) ודוזיטיוס היה רוכב מהיר ואיש חיל מגדוד בקינרס, ויפגע בגורגיאש ויתפשהו באדרתו, ויריצהו בזרוע עוזו לתפשו חי. (מה) וירץ רכב טרָקי לקראתו, ויקצץ זרועו משכמו וישמטהו, וימלט גורגיאש עיר מורשה. (מו) והאנשים מגדוד עֶזרון לא חדלו להלחם עד כי רפתה ידם וייעפו. (מז) ויקרא יהודה אל ה' לעמוד לימינו ולריב את ריבו. (מח) וכל העם נשאו את קולם קול גדול בלשון עמם וישירו לה'. (מט) ויפלו בחתף על אנשי גוגיאש, ויניסום.

[קבורת הנופלים מאנשי יהודה והפסילים שבבגדיהם]
(נ) ויאסוף יהודה אחרי כן את אנשיו וייסע לעיר עדולם. (נא) ויהי כי קרב יום השביעי ויתקדשו כמשפט לעשות את השבת. (נב) ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו. (נג) נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם. (נד) ויהי בהפשיטם את בגדיהם, וימצאו על כל חלל מתחת למדו מפסילי גילולי יבנה אשר חרם הם בישראל, וידע כל העם על מה נפלו בחרב אויביהם. (נה) ויברכו כולם את ה' השופט בצדקה והמוציא תעלומות לאור יומם. (נו) ויחלו את פניו ויאמרו, אנא שא נא פשעינו והסתר פניך מחטאינו. (נז) ויזהר יהודה את העם ויאמר, הישמרו מכל דבר פשע, הנה עיניכם הרואות כי האנשים האלה נספו בחטאתם.

(נח) ויקח מהם תרומה לה' אלפים דרכמונים כסף, וישלח אותם ירושלימה להקריב מהם קרבן אשם לה', ולכפר על נפשות המתים. (נט) ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים. (ס) ובזאת הזכירם כי נוצר ה' את חסדו לכל המתים באמונתו ולמייחלים לחסדו, ויצו להקריב אשם בעדם לנקותם מפשעם.

פרק יג [ליזיאש כורת ברית עם יהודה]
(א) ויהי בשנת מאה וארבעים ותשע ויוגד ליהודה לאמור. (ב) הנה אנטיוכוס אאופטר יצא בחיל גדול לבוא ארץ יהודה, וליזיאש אומן המלך המושל בכל מלאכת העבודה אתו. (ג) ומספר פקודיו מאה ועשרת אלפים איש רגלי, וחמשת אלפים רוכבי סוסים, כולם בני יון, ועשרים ושנים שנהבים, ורכב ברזל שש מאות.

[מות מינילאוס]
(ד) וגם מינילאוס הלך אל המלך לרמותו בשפתי חלקות, לא לטובת ארצו כי אם להסב אליו את משמרת הכהונה. (ה) אולם מלך מלכי המלכים העיר את רוח אנטיוכוס לייסרהו כאחד הנבלים, כי ליזיאש הגיד לו לאמור, רק ביד מינילאוס נעשתה כל השערורייה הזאת. (ו) וישלחהו המלך לעיר כיריאה, ויצווה להמיתו כמשפט הארץ. (ז) כי בעיר ההיא היה מגדל גבוה חמישים אמה, ומראשו ועד רגלו מלא דשן, וגלגל הולך וסובב מלמעלה. (ח) וכי שלח איש את ידו בקודש, או עשה כל דבר פשע אשר לו משפט מות, הושיבוהו על הגלגל קל המרוץ ויבולע שם. (ט) כן בילע המוות את בן נעות המרדות מינילאוס, וימת ואין קובר. (י) ויעשה לו כמשפט בחטאתו אשר חטא במזבח ה', אשר אש התמיד יוקדת עליו ומלא דשן, ותשבע נפשו בדשן.

[מסעות אנטיוכוס]
(יא) והמלך שפך בחרון אפו כל חמתו על היהודים, וייתן את ליבו להרע עוד עימהם, מאשר הרע להם אביו לפניו. (יב) וישמע יהודה, ויצו לכל העם לקרוא יומם ולילה אל ה' להיות בעזרתם, כאשר עשה עד היום. (יג) לבל יגורשו מאדמתם, ולא תופר תורת ה' ומקדשו. (יד) ולבל יכניע את העם, אשר זה כמעט שב רוחו מכל העמל והיגון, לתת אותם ביד צורריהם. (טו) ויעשו כולם כאשר ציום, ויתחננו אל ה' בצום ובכי, ויפלו על פניהם שלושת ימים. ואחרי כן צווה להם להיות נכונים.

(טז) ויוועץ יהודה עם זקני העם, ותהי העצה לצאת חושים לקראת המלך בטרם בואו אל הארץ ללכוד את העיר, וה' הטוב בעיניו יעשה. (יז) ויהי אחרי העירו את רוח העם, להלחם בעוז ותעצומות בעד התורה ובעד בית ה' וארץ אבותם ומלכותם, וישליכו את יהבם על ה' יוצר הכל ויסעו. (יח) ויחנו את פני עיר מודעית, וישם יהודה דבר בפיהם לקרוא לה' התשועה. (יט) ויקם הוא ומבחר אנשיו לילה, ויפלו על מחנה המלך, ויכו כארבעת אלפי איש לפי חרב. (כ) ויהרגו את הגדול בשנהבים, ואת כל האנשים אשר על הצריח אשר עליו, ויחרידו את כל העם אשר במחנה, וישובו אל המחנה בטח. (כא) את כל אלה עשו באשמורת הבוקר בחסד ה' עליהם. (כב) ויהי כראות המלך את אומץ רוחם, ויתנכל לקחת את עריהם בעורמה. (כג) וינהג את מחנהו לפני בית צור מבצר היהודים, אך גם שמה כשל כוחו. (כד) כי מלא יהודה את אסמיה בר ואוכל, ויינגף המלך לפני יושביה וחילו היה הלוך וחסר.

(כה) ואיש היה במחנה העברים ושמו רודוקיס, ויגל כל דבר סתר אל האויב, וידרשו אחריו ויתפשוהו ויתנוהו בבור. (כו) וירא המלך כי גם פה נכזבה תוחלתו, וישלים את אנשי בית צור ויעל מעליהם להלחם ביהודה לבדו, ויינגף גם לפניו במערכה.
(כז) ויוגד לו לאמור, הנה פוליפוס אשר שמת לנגיד באנטוכיא מרד בך מרד, ויפג ליבו ויחרד. (כח) ויכנע לבבו לחלות את פני יהודה להשלים אתו, וישבע להקים כל דבר במישרים, ולבלתי עבור עוד את בריתו.

(כט) ויהי אחרי השלימם, ותהי רוח אחרת עמו ויקרב קרבן לה', ויכבד את ההיכל וייטיב עם העיר. (ל) ויבקש את אהבת יהודה,
וישימהו לפקיד ולנשיא מעכו ועד גבולי ארץ בני נריני. (לא) ויהי בבוא המלך לעכו, וילונו כל העם אליו על דבר הברית אשר כרת את היהודים, ורצונם היה להפרה. (לב) ויקם ליזיאש ויהס את העם, וידבר על לבם להצדיק את המלך בעיניהם. (לג) ויהי אחרי השקיטו את תלונות העם, וילך המלך וישב לאנטוכיא. (לד) וזאת הייתה צאתו ובואו במלחמה ההיא.

פרק יד [ניקנור מתמנה להלחם ביהודה]
(א) ויהי מקץ שלוש שנים, ויוגד ליהודה לאמור: (ב) הנה דימיטריוס בן סליקוס בא דרך הים, לעיר שומרון (טריפוליס) בעם כבד ובאניות רבות. (ג) ואחרי הכותו את אנטיוכוס, ואת ליזיאש שר צבאו, כבש את כל הארץ. (ד) ויוודע הדבר גם לאליקים, הוא אליקים אשר היה כהן גדול מלפנים, ויפשע בעבודתו עת המבוכה בארץ. (ה) וירא כי כלתה אליו הרעה, ולא יספח עוד אל הכהונה, ויקם וילך אל המלך בשנת מאה וחמישים ואחת. (ו) ויבא לו מנחה עטרת זהב אחת וכפות תמרים וענפי זית אשר ישרתו בם בקודש, ויתחרש כל היום ההוא. (ז) ויהי כי באה עתו להפיק זממו בהיקראו אל המלך, וישאלהו המלך על אודות היהודים. (ח) ויען ויאמר, היהודים אשר יקראו בשם חסידים, ויהודה המכבי בראשם, מעוררי מדנים הם ומבקשי תואנה וריב, ולארץ לא תהיה מנוחה מפניהם. (ט) ראה, גם תפארת אבותיי שדדו ממני, וידיחו אותי מעבודת הכהונה. (י) ועתה באתי עד הלום, לדרוש בתום לבבי את טובת אדוני המלך ואת שלום ארצנו. (יא) כי אם יוספים אנחנו לשבת במהומה הזאת, תישום כל הארץ בעבורם. (יב) לכן יראה נא המלך וישפוט כפי רוב חסדו על אודותינו, כי כל עוד יהודה חי לא תשקוט הארץ. (יג) ויהי ככלותו לדבר, וייחר אף כל מבקשי רעת העם ביהודה, וישיאו את לב דימיטריוס בו. (יד) ויקרא המלך לניקנור אשר על הפילים, ויפקד אותו על כל ארץ יהודה. (טו) ויצווהו להמית את יהודה, ולהפיץ את כל עדתו, ולתת את משמרת הכהונה לאליקים.

[ניקנור משלים עם יהודה]
(טז) ויתלקטו אל ניקנור המון ריקים מן הגויים אשר הקיאה אותם הארץ בבורחם מפני יהודה, ויקוו להרים קרנם באובדן היהודים. (יז) וישמע יהודה כי יצא ניקנור בחרב לקראתו, וכי נאספו עליו כל הגויים מסביב. (יח) ויצו ויזרקו כל העם עפר על ראשם, ויתחננו אל ה' אשר הקים תמיד את עמו, ויפדה אותם מכל צרותם באותות ובמופתים. (יט) ויהי אחרי התחננם, ויצו אותם ראש צבאם לקום ולנסוע. ויקומו כולם וייסעו, ויפגעו במחנה אויביהם על כפר דיסו.
(כ) ויהי כי החל שמעון אחי יהודה לערוך לקראתם, וישתומם על המראה, כי אין קול ואין קשב, וכולם נעלמו מנגד עיניו. (כא) וכה היה הדבר כשמוע ניקנור כי אנשי יהודה מרי נפש הם, ויחרפו נפשם למות על אחוזת אבותם, ויגר מפניהם ולא אבה להלחם. (כב) וישלח את פוזידוניוס ואת טיודוטס ואת מתתיהו אל יהודה לקרוא לו לשלום. (כג) ויבא יהודה את הדבר לפני העם ויועצו יחדיו, ויקראו כולם פה אחד: נעשה נא שלום. וישימו מועד להוועד בו. (כד) ויהי כי בא יום המועד, ויכינו כסאות לכורתי הברית, ויהודה הציג מקצת אנשיו חגורי חרב במקום נאמן, כי אמר אולי מרמה בלבב האויב לנפול בצדייה עלי. ואחרי כן דברו איש את אחיו לשלום. (כה) ויהי אחרי אשר כילו הדבר, וילך ניקנור ירושלימה וישב שם בלי עשות כל רע, וישלח את כל עמו מעליו.

[אליקים מסכסך בין ניקנור ודימיטריוס]
(כו) וימצא יהודה חן בעיניו ויכבד אותו נגד כל העם, וייעצהו לקחת אישה ולהוליד בנים. (כז) וירא יהודה כי שקטה הארץ, וישמע לקולו וייקח אישה וירא בטוב נפשו. (כח) ויהי כראות אליקים כי שלום בין יהודה ובין ניקנור, ונפשו קשורה בנפשו, וילך אל דימיטריוס ויאמר: (כט) הנה ניקנור מעל בך מעל, ואת יהודה השואף למלכותך הקים ליורש מלכותך. (ל) ויתעבר בו המלך כי האמין לדת הבלייעל, ויכתוב בחרון אפו לניקנור לאמור:
(לא) הנה שמעתי ותרגז בטני, כי כרת ברית שלום ואהבה את יהודה, לכן מהר ושלחהו אסור בזיקים לאנטוכיא.
(לב) ויהי כי הגיע דבר המלך לניקנור, ויחמץ לבבו וירע בעיניו להפר בריתו את יהודה, כי לא חטא לו. (לג) אולם לא ערב את ליבו למרות את פי המלך, ויתנכל לתפשו בערמה. (לד) ויהודה ראה את פני ניקנור כי איננו אליו כתמול שלשום, וישער בנפשו כי מתאנה הוא לו, ויקח גדוד ממבחר אנשיו ויפטר מפניו. (לה) ויהי כראות ניקנור כי הקדימו יהודה בתחבולתו, ויקם ויעל אל בית ה', ויאמר אל הכוהנים המשרתים, הוציאו את יהודה אלי. (לו) ויהי כי נשבעו כולם לאמור לא ידענו איהו, וישלח את ידו נגד ההיכל וישבע ויאמר:
(לז) אם לא תסגירו את יהודה אסור בידי, והפכתי את הבית הזה למהפכת עולם, ואת המזבח אתוץ, והקימותי בית בכוס תחתיו.
(לח) ויהי כאשר כילה לדבר, וילך בחרי אף. (לט) והכוהנים פרשו את ידיהם, ויקראו אל ה' אלוהים, אשר מעולם היה מגן בעדם בעת צרתם ויאמרו:
(מ) ה' אלוהים ורב מחולל כל, אף כי לא יפקד ממך דבר, רצית בבית הזה לשבתך בקרבנו עולמים. (מא) לכן אל הקודש ואבי כל הקדושים, חוסה נא על הבית הזה אשר טהרנו מקרוב לבל יטמא עוד, וסגור כל פה עיקש ופתלתול.
[מותו של רציץ]
(מב) ויוגד לניקנור לאמור: הנה איש מזקני יהודה בירושלים, ושמו רציץ, אשר נפשו דבקה בעמו, והוא נכבד מאוד בעיני העם, על כן יקראו אותו "אבי היהודים". (מג) ואף כי נענה ונוגע מעוכרי היהודים בימי צרתם, שם נפשו בכפו והחזיק בתומתו ותורת אלוהיו. (מד) וישלח ניקנור חמש מאות איש אחוזי חרב לתופשו חי, בעבור הראות שנאתו את היהודים לעיני כל העם. (מה) כי אמר בלבו, אם המסר ימסר האיש הזה בידי - והציקותי לכל העם מאוד.

(מו) ויהי כי קרבו אנשי החיל אל הבית, וייגשו לשבור הדלת ולשורפה באש, וירא כי אין מקום לנוס, ויתקע חרב בבטנו ויאמר: (מז) אמותה הפעם מות ישרים, וביד הרשעים האלה אל אפול להתעלל בי. אך בחרדת לבבו החטיא את מכתו. (מח) וירא כי אצו האנשים לבוא בתוך הבית, וירוץ פתאום אל החומה, ויתנפל מעליה על העומדים מתחת. (מט) ויפרדו האנשים מלמטה לנטות מפניו, ויפול על בטנו ותבקע. (נ) ובעודנו חי, התחזק בחמת אפו, ויקום מגואל בדם אשר זב ממכתו ונגעו כואב עליו, וירוץ בין העם על אחד הסלעים. (נא) ויוציא בשתי ידיו את מעיו מבטנו, וישפוך אותם על אנשי החיל ויקרא: (נב) ה' אלוהים אלוהי כל בשר ורוח, אתה תשוב ותתנם לי ברוב רחמיך. וימות.

פרק טו [מות ניקנור]
(א) וישמע ניקנור כי נאספו יהודה ואנשיו אל גבול שומרון, ויאמר הבה נא אבוא עליהם ביום השבת. (ב) ויאמרו לו היהודים אשר החזיק בם ללכת אחריו לאמור: (ג) אל נא תעשה עמנו הרעה הגדולה הזאת, חדל ממנו ותן כבוד ליום אשר כבדו אלוהים ויקדשהו. (ד) וישאל להם הרשע ויאמר, מי הוא זה אשר נתן לכם את השבת, הישנו אל בשמים? (ה) ויענו ויאמרו: הוא האלוהים אלוהי השמים, אשר נתן לנו את יום השבת ויצוונו לקדשו. (ו) ויאמר הנה אנוכי אלוהי הארץ, וצוויתי אתכם להיחלץ ולעשות את מצוות המלך.

(ז) אך לא הצליח חפצו בידו, כי הוא אמר ברום לבבו, עתה אכבדה ביהודה ובכל עמו. ויהודה שם אלוהים מבטחו, וייחל לחסדו להינצל גם הפעם. (ח) ויאמץ את רוח האנשים אשר אתו ויאמר:
(ט) אל תיראו ואל תערצו מפני הגויים הנוסעים לקראתכם. (י) זכרו תשועת ה' מימי קדם, אשר שלח לכם מן השמים, ובטחו בישועתו גם עתה.
(יא) וידבר על לבם לחזקם בדבר ה' ובדברי נביאיו, ויזכירם את המלחמות אשר נלחמו מקדם ויעורר את רוחם. (יב) ויאמר להם:
זכרו את המעל אשר מעלו בכם הגויים, בהפרם את הברית אשר כרתו עמנו באלה ובשבועה.
(יג) ויאזרם חיל למלחמה, לא בחיל ולא בכוח, כי אם בדברים נכוחים ומזהירים. (יד) ויספר להם את כל המחזה אשר ראה בחלומו, ויחזק גם בו את לבבם, ויאמר:
(טו) הנה חוניו הכהן המשיח נראה אלי בחלומי, ואתם כולכם ידעתם את האיש ואת שיחו. (טז) ישר ותמים היה בדרכיו, ורודף צדקה וחסד מנעוריו, וחן הוצק בשפתיו. (יז) ואראה אותו פורש את כפיו אל ה' ומתחנן בעד עמו ישראל. (יח) ואחריו ראיתי איש נכבד בעטרת שיבה, עוטה אור כשלמה, והוד והדר בפניו. (יט) ויפתח חוניו את פיו ויאמר, הזקן הנכבד אשר עיניך רואות, הוא ירמיהו נביא האלוהים. (כ) ובאהבתו את אחיו יבקש רחמים על עמו ישראל ועל הקריה הקדושה. (כא) וחרב זהב בימין ירמיהו, ויתנה בידי ויאמר: קח נא את החרב בידך, והכית בו את צורריך.
(כב) ויהי אחרי עוררו את רוח העם וכל בחורי כוח בדברי תנחומים כאלה,ויקראו כולם פה אחד ויאמרו: (כג) לא נבנה מקום למחנה, אך נסעה ונלכה חושים לקראת אויבנו, ונכם ונכיתם עד תומם. (כד) לכן נקום נא ונלחם בעד קריתנו הקדושה ובית מקדשנו. (כה) ולא שמו ליבם אל נשיהם וטפם, ולא אל אחיהם ושארי בשרם, כי אם אל בית ה' אלוהיהם. (כו) וכל הנשארים בעיר פחדו וחרדו ליוצאים למלחמה. (כז) ויהי כי קרבה המלחמה, וחיילי האויבים נאספים ועורכים את מערכותם. (כח) והשנהבים איש איש על מקומו, והפרשים ניצבים משני עבריהם, ויהודה ראה את מערכת האויב ושמע את נהם החיות. (כט) ויפרוש את כפיו השמיימה אל האלוהים עושה נפלאות, אשר לא בכוח ונשק יגבר, כי אם עוז ותשועה ייתן לאשר יקרו בעיניו, ויתפלל ויאמר:
(ל) ה' אלוהים, אתה שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה, ויך במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמישה אלף איש. (לא) ועתה אלוהי השמים שלח נא גם היום את מלאכך לפנינו, והפל פחדך על מחנות אויבינו. (לב) למען יחרדו לזרוע עוזך כל מחרפי אלוהים הנוסעים לקראתנו, ורגזו וחלו מפניך.
(לג) ויהי ככלותו להתפלל, וניקנור וחילו נוסעים לקראתו, ויריעו בחצוצרות וירימו קול תרועת מלחמה, ויהודה ואנשיו החלו להתגרות בם. (לד) בפיהם קראו אל ה', ובידם הכו את האויב, ובתקוותם אל ישועת ה' השחיתו שלושים וחמישה אלף איש ארצה, וירונו לה' על תשועתו הנפלאה.
(לה) ויהי כי תמה המלחמה, והעם נסע בקול שמחה משדה המערכה, ויכירו את ניקנור בשריונו נופל בין החללים. (לו) ויהום כל המחנה מקול המולה ותרועה, ויהללו וישבחו את ה' אלוהי צבאות בלשון עמם. (לז) ויהודה המכבי, אשר עיניו לא חסו על נפשו בדורשו את שלום עמו, בשומעו את הבשורה, ויצוו להסיר את ראש ניקנור, ולכרות זרועו עם ידו ולהביאם ירושלימה. (לח) ויהי בבואו אל העיר, ויאסוף את כל העם, ויעמיד את הכוהנים אצל המזבח, וישלח ויקרא לאנשים אשר על המצודה. (לט) ויראם את ראש ניקנור, ואת יד המקלל אשר נטה בזדון לבבו נגד היכל ה'. (מ) ויצו לכרות את לשון הרשע ולגזור אותה לגזרים ולתיתה מאכל לעופות, ואת זרוע הרשע תקע נוכח פתח הבית. (מא) ויהללו כולם את ה' אלוהי השמים ויאמרו, ברוך ה' אשר הציל את המקום הזה, ולא נתנו עוד בידי זרים לחללו.
(מב) ואת ראש ניקנור הוקיעו מול פני המצודה, לאות עולם כי הושיע ה' את עמו. (מג) ויקבלו עליהם כולם לב אחד, כי לא ישכח היום הזה לעולם, ולחוג אותו בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, והוא היום לפני ימי הפורים.

(מד) ובכלות מעשה ניקנור, העיר שבה תחת יד היהודים.

אסיים פה את הספר.

(מה) ועתה אם נרציתי במלאכתי, והיה נועם לנפשי. ואם לא, הנה השלמתיה כפי יכולת ידי. (מו) כי כאשר לא יטעם לחיך לשתות תמיד יין או מים, וטוב ממנו להחליף איש באחיו, כן ינעמו דברים שונים לנפש הקורא.
 
Friday the 19th. PointLink. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ברצוני ליתנה וישראל לך והודיעם